הביזיון והעלבון ההכי גדול לאדם הוא, להיות נצרך לאחרים, להתדפק ולחזר על פתחי הבתים, זו הרגשה נוראית שכמי ועצמיות האדם בטלה ומבוטלת, ולכן כל אדם יעשה כל טצדקי לא להגיע למצב זה. (אמנם בחוג מסויים בגלל העוני המחפיר בו הם חיו בעבר, התקלקל להם בגנטיקה הבושה הזו).מאידך אנו עדים לתופעה של הזדקקות לכבוד מדומה מאחרים, שבה בשעה שהאחרים נותנים כבוד, בתוך ליבם הם בזים למקבל הכבוד. אם זה בצורך להסכמת הבריות שיהללו בפיהם את מבקש הכבוד, או בדוגמא מצויה בחתונות שנותנים כבוד לאישיות חשובה בריקודים וכדו', אותה אישיות נראית באותה שעה כמי שמחוברת לחמצן החיים הנותנת להם את כל חיותם עד למנה הבאה.
אם נתבונן לרגע הרי שאין הבדל בין לחזר על הפתחים לבקשת כבוד מאחרים. מדוע אם כן, כל אדם באשר הוא, אף אם אינו אפילו ענו קטן ועל אף הצורך בהרגשת חשיבות, למה הוא לא סולד ובורח מקבלת כבוד שכזה רק מצד ההרגשה הנוראית שאמורה לו להיות מזה.
יש לי איזה הסבר לכך. רק מעניין אותי לשמוע דעות בעניין.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
צל"ש
