כמובן לא מדובר בפיתוח שנאה אישית כלפי אדם, אלא של מעשיו. לעתים אין מנוס מיצירת ריחוק וניכור. זה לא אומר בשום אופן שצריך לרדוף ולהציק, אדרבה, כל מקום שכתוב בתורה "שונאך", מדובר ברשע שמצווה לשנאתו, ודוקא שם התורה מצוה לרחם עליו ולעזור לו, ולהקדימו לאוהב.
יש גם להבחין בין הנוהים לבין העומדים בראש משחיתי הדור.
אם מבקשים לעמעם את השפעתם, לפעמים אין די בויכוח אינטלקטואלי. ראשית, כי שאני מינות דמשכא, ומטה את דעת הנפתה מלחשוב בצלילות. ושנית, מכיון שהם באים בנשק הליצנות לזלזל בכל הקדוש והיקר. נגד זה, לא שייך להתמודד עם הגיון ישר, אלא אפשר רק להשיב בליצנות וזלזול.
יתכן ששנאה היא ריאקציה שמגיעה ממקום של פגיעות, של חשש להיות מושפע. אבל כולנו בני אדם, וכל אחד, בדרגה זו או אחרת, מתמודד עם אותם האתגרים שמציבה המציאות של תקופתנו אשר גורמת לאנשים אלו לסטות מהדרך. ואמרו חז"ל אל תאמן בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי. איש אינו מחוסן, ולקבל אותם באהבה באשר הם יהודים, מוליד קירוב דעת ומכהה את הרתיעה מדרכיהם הרעים.
זהו הטבע האנושי. וזהו כלי לגטימי של הגנה עצמית.
כלום טובים אנו מדוד המלך שאמר "משנאיך השם אשנא... תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי".
דוד החשיב אותם בעיניו לאויביו, בגלל הסכנה הגדולה מהם, למרות שאולי לא היו מבקשי רעתו הפיזית.
אפשר ללמוד מהנביא במלכים דבר חשוב:
אחאב וממלכת ישראל היו רשעים ועובדי עבודה זרה. מאידך באותו דור, יהושפט ואנשי יהודה היו צדיקים ותלמידי חכמים.
למרות התהום הפעורה, יהושפט השלים עמם. הממלכות קיימו יחסי ידידות ושיתוף פעולה. בכמה מקומות ניתן לראות שהם הגיעו לנקודת קונפליקט שעלולה היתה להתפתח למה שהיינו קוראים "חיכוך דתי", ויהושפט השכיל לגשת לעניין בהסתייגות דיפלומטית, מבלי להוכיח את אחאב גלויות ולפגוע במערכת היחסים העדינה, ומאידך הביע את עמדתו מבלי להתפשר כהוא זה על צדקותו.
יהושפט אולי הצליח במשימה של קיום יחסים מאוזנים, להשיג אחדות ושלום בלי להחניף לרשעים, ואולי אפילו לקרב אותם מעט להשם בנעימות.
אבל מה היה המחיר האישי והכללי שיהושפט שילם על אחדות וקרבה זו?
בנו יהורם נשא לאשה את בת אחאב עתליה, והלך בדרכי אחאב. אחזיה בנו, אשר הסתו אמו והחטיא את את בני יהודה בעבודה זרה, לא נמלט מחרב יהוא. ועתליה, המלכה המרשעת, הרגה את כל זרע ממלכת בית דוד.