תמוה, וכי מפני שגר לאונסו מחוץ לארץ ישראל כבר נחשב כמי שאין לו אלוה וכעובד עבודת כוכבים, למרות שמקיים תרי"ג מצוות כדת וכדין?!

אלא שאמרו לעיל במסכת כתובות דף עה ע"א:
"(תהלים פז, ה) וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן – אמר רבי מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי: אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה".
ופירש ההפלאה: "לכך אמר המצפה לראותה חשוב כנולד בה, דכיון שהוא מצפה הרי הוא שב במחשבתו ומבקש לעלות".
ונדרש מהסיפא של הפסוק וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ, שגם אם לא נולד בה אלא שגמר בלבו באמת ובתמים לכוננה, ולא כצפצוף הזרזיר (כלשון הכוזרי מאמר ב, כד) חשוב הוא כנולד בה.

וכן לא אמרו כל הגר בחוצה לארץ, בלשון גרות ועראיות.
אלא "כל הדר בחוצה לארץ" – רק מי שדר כדייר ותושב קבע.

שלא נאמר לאברהם אלא: כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם (בראשית טו, יג).
לכן דייק גם הוא בדבריו ואמר: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם (בראשית כג, ד).
וכך דייק לומר גם יעקב עִם לָבָן גַּרְתִּי (בראשית לב, ה).
ובאותו לשון נקטו בניו בדברם אל פרעה: לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ (בראשית מז, ד).
וגם משה אמר כן: גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה (שמות ב, כב; שמות יח, ג).

ואילו מי שחפץ להתקבע בארץ העמים ואינו מאמין בהבטחת מנהיגו של עולם ביד נביאיו שכל תכלית הגלות אינה אלא כפרה לצורך ישיבת ארץ ישראל, כבר אין אלוה בקירבו וכל עבודתו לזרה.

ואף שבברייתא למדו מדברי דוד כי גרשוני לאמר לך עבוד אלהים אחרים, למרות שדוד בודאי נשתוקק לשוב ולראותה, כך נתלונן דוד: חפצו הם לגרשני לצמיתות לבל אהין להסתפח שוב בנחלת ה'.

ומקרא כתוב: בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי, מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע (תהלים פד, יא).
גם אם אנכי בסוף מערב, בחירת לבי הסתופף בבית אלהי, גם אם שרוי אני באהלי רשע, איני דר שם דיור של קביעות, ויודע אני שאינו אלא אהל עראי.