"כל הלומד תורה בפני עם-הארץ כאילו וכו'". הוא מתקומם כאילו עשקו ממנו לעיניו שכיית חמדה מרכושו הפרטי. אבל, בשורה התחתונה, "על חייו לא חס". הוא יודע שלא היה נוח לו להתאמץ... טוב לו כעם-הארץ. הוא מנחם את עצמו במה שהחרד"קים אומרים היום: "לא כל אחד מסוגל לשבת ללמוד...". החיים הרבה פחות מסובכים כשלא יודעים את האותיות הקטנות יותר בשולחן ערוך.אבל האישה, מטבעה עלולה יותר למידת קנאה. ואמרו חז"ל נשים במאי זכיין? בשכר שממתינות לבעליהן מבית המדרש. כל הקשר שלהן לתורה תלוי בחסדי הבעל... והיא הרי מכירה מקרוב את ה"תכשיט" שלה, ויודעת היטב איזה כלי ריק שהוא - ואין לה מה לעשות בנידון. הדבר לא בידה...
והיא לא יכולה להתנחם בחולשותיו של בעלה, אדרבה, הם רק מרתיחות אותה יותר!
יש גבול לעוצמת התסכול?
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
צל"ש
