מנחם נבאת || מתוך דיונים על אופיה של היהדות החרדית ועל תנועות של התחדשות ותנועות הקוראות לשינוי בחברה הזאת, דיונים שהעלו צדדים שונים, מעניינים מאוד ומגוונים מאוד, אני רוצה לשתף אתכם בתחושה מסוימת.

חרדים רבים רוצים להישאר חרדים אפילו שהם משתנים מבחינה ערכית ומהותית, הם רוצים את זה כמותג, כ'שם', כמשפחה. בעיניהם, החרדיות איננה רק אווירה חברתית מסוימת אלא בראש ובראשונה זהות אישית. הדבר מובן אבל עדיין קצת קיצוני.

הערכים שבהם האדם מאמין, ערכי התורה, ערכי המוסר וערכי דרך ארץ, לא אמורים להיות תלויים במקום החברתי שאדם נמצא בו. ישנה רעה חולה מסוימת הקיימת אצל רבים מהחרדים. הם רואים זהות אינהרנטית בין יהדות לחרדיות. אני מכיר כמה וכמה אנשים שעזבו את היהדות בגלל שחינכו אותם שיהדות פירושה צייתנות עיוורת לְקולות הנוחתים משמיים באוזניהם של אנשים מסוימים, חינכו אותם שיהדות זה להיות פרימיטיבי, שיהדות זה להתעלם מהעולם ולברוח ממנו, חינכו אותם שיהדות זה לא לחשוב, שיהדות לא מכירה בתמורות חברתיות, שיהדות זה גזענות וכו' וכו'. כשכל אלו התערערו אצל אותם אנשים, הם עזבו את היהדות ברעש והחלו לבוז לה.

נכון שישנה אופנה מסוימת לחנך לדברים כאלו או לחלק מהם או לסגנון הזה אצל חלקים רבים מהציבור החרדי, אבל לדברים הללו אין שום קשר לתורה וליהדות. יהודי צריך לדעת שיהדות זה לא חרדיות. חרדיות זה מרחב חברתי מסוים, ואולי, במקרה הקיצוני ביותר, פרשנות חברתית מסוימת ליהדות. חרדי שחושב על יהדותו וחושב אותה במונחים שונים מאלו, אינו צריך להיכנס למתח ולעורר דרמות מזעזעות על הפערים שנפערו אצלו. הוא יהודי כשר, הרבה יותר כשר, כאשר הוא לא מקבל את כל אותם מונחים חסרי משמעות. הוא יכול להמשיך לחיות בתוך החברה החרדית ולחשוב על היהדות שלו, על הערכים שלו, בצורה רחבה הרבה יותר. היהדות יותר רחבה מאשר הקונצים המקומיים של חרדיוּת מסוימת.

יש לי תחושה שחרדים שמעוניינים קצת לראות את הדברים אחרת חשים נחותים לצד מה שקוראים היום ה'מיינסטרים החרדי'. אין שום סיבה לנחיתות. מי שדוגל בניאו פרימיטיביות הוא הנחוּת, לא אף אחד אחר! כאשר אדם בטוח בצדקת דרכו, כאשר אדם יודע שהוא עושה את הטוב, הוא לא מחפש את ההכרה של נותני הטון. אם הוא שומע דברי איוולת של "הצנועים הצבועים", הוא בז ומגחך, הוא לא מפחד ולא כועס.

אני לא מאמין במהפכות קיצוניות בחברה דתית וביהדות, קל וחומר שלא בחברה שמרנית כמו החברה החרדית. ליהדות קצב משלה, היא מעוניינת במים שקטים, לא ברעש, לא בצלצולים ולא באידאולוגיות בומבסטיות ופומפוזיות. סיסמאות כמו 'פמיניזם דתי' וכיוצא בהן תמיד מעוררות אצלי רתיעה. יש לי תחושה שבהצהרות הבומבסטיות הללו יש ניסיון לומר שמה שחשוב ליהדות היום זה פמיניזם. כל השאר גרעינים. זה לא נכון. כוחה של היהדות הוא בפרוזה שלה, לא במהלכים האידאולוגיים הגדולים. כוחה של היהדות נעוץ הרבה יותר בריטואלים היומיומיים של תפילה, שבת, כשרות ועשיית חסד. הפומפוזיות של אידאולוגיות גדולות מתגמדת לצד העוצמה הרוחנית הכבירה שבצניעות הדתית הפרוזאית.

דומני שניסיון המרדנות והחתרנות של קבוצות חרדיות שונות נגד המיינסטרים החרדי נעוץ בסופו של דבר בחסר מסוים שהם חווים בפרוזה של היהדות. תהליך של שינוי אמיתי בחברה החרדית, שילוּוֶה בגאווה ובגאון, בכבוד ובהרגשה טובה, יחל כאשר המעוניינים בשינוי יצמיחו מקרבם גדולי תורה, תלמידי חכמים, פוסקי הלכה, הוגי דעות, דמויות מופת יהודיות ומפעלים יהודיים שורשיים וקונסטרוקטיביים. התהליך הזה הוא הרבה יותר איטי, אבל גם הרבה יותר נחוש והרבה יותר ערכי.

התחושה שלי היא שתנועות כמו 'פמיניזם חרדי', שאני מכיר בכנות האמיתית שלהן ובמגמות החיוביות העומדות מאחוריהן, משחקות לידיו של הממסד בדיוק בצורה שבה הוא היה רוצה. הממסד ימתג אותן כחתרניות וכלא רלוונטיות והן יצוירו כמהפכניות וכרבולוציונריות פרובוקטיביות וחסל. שום דבר קונסטרוקטיבי לא יצא מזה.