זהו שעור לדוגמא של ישיבה רצינית שלא מפחדת להתמודד עם שום אתגר.

התחקיר ישודר מחר (ליל שבת ט באב) ב"יומן". והיום נערך הפתיח בתוכנית של איילה חסון "הכל דיבורים" ברשת ב.

מדובר ב"מומחה" שמנסה לעזור לבנות שלא הצליחו למצוא את עצמן והוא היה עוזר ובמקביל היה מגיע למעשים אסורים.

כנראה שגם מדלגים על הסוגיות בתלמוד של ת"ח שסרח... או שיצא עליו קול..

תאר לעצמך הרב מרדכי אזרחי (עטרת) או הרב דוד כהן (חברון) נתפסים בדברים מסוג אלו. קצת מתקשה לדמיין, הלא כן?

ההוא צורבא מרבנן, דהוו סנו שומעניה. אמר רב יהודה: היכי ליעביד? לשמתיה - צריכי ליה רבנן, לא לשמתיה - קא מיתחיל שמא דשמיא. אמר ליה לרבה בר בר חנה: מידי שמיע לך בהא? אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (מלאכי ב') כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא - אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו. שמתיה רב יהודה.
לסוף איחלש רב יהודה, אתו רבנן לשיולי ביה, ואתא איהו נמי בהדייהו. כד חזייה רב יהודה חייך אמר ליה: לא מסתייך דשמתיה לההוא גברא אלא אחוכי נמי חייך בי? אמר ליה: לאו בדידך מחייכנא אלא דכי אזלינא לההוא עלמא בדיחא דעתאי דאפילו לגברא כוותך לא חניפי ליה.
נח נפשיה דרב יהודה, אתא לבי מדרשא אמר להו: שרו לי! אמרו ליה רבנן: גברא דחשיב כרב יהודה ליכא הכא דלישרי לך, אלא זיל לגביה דרבי יהודה נשיאה דלישרי לך, אזל לקמיה, אמר ליה לרבי אמי: פוק עיין בדיניה, אי מיבעי למישרא ליה - שרי ליה. עיין רבי אמי בדיניה, סבר למישרא ליה. עמד רבי שמואל בר נחמני על רגליו ואמר: ומה שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים - יהודה חבירינו על אחת כמה וכמה! אמר רבי זירא: מאי דקמן דאתא האידנא האי סבא בבי מדרשא, דהא כמה שני לא אתא. שמע מינה לא מיבעי למישרא ליה. לא שרא ליה.
נפק כי קא בכי ואזיל, אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה, ושכיב. עיילוהו למערתא דחסידי - ולא קיבלוהו, עיילוהו למערתא דדייני - וקיבלוהו. מאי טעמא? - דעבד כרבי אילעאי. דתניא, רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא.
שפחה של בית רבי מאי היא? דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום (ויקרא י"ט) ולפני עור לא תתן מכשל. דתניא: ולפני עור לא תתן מכשל - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר.

חידושי הריטב"א מסכת מועד קטן דף יז עמוד א
דהוו סנו שומעניה. פי' שהיה פרוץ קצת בזימה ולא היה שמועתו טובה כי היה מתיחד עם הפנויות והוא כיעור גדול לצורבא מרבנן.
אמר רב יהודה היכי נעביד נישמתיה צריכי ליה רבנן. פי' ואע"ג דקיי"ל מנודה שונה ושונין לו הני מילי ברחוק ד' אמות, וגנאי הדבר לתלמידים, וזהו שנתרחקו תלמידיו של ר' אליעזר, כדמוכח בסנהדרין (ס"ח א'), ואמר להם עד עכשיו למה לא באתם, ואמרו לא היה לנו פנאי, כדי לחפות על עצמן.
לא נישמתיה קא מיתחל שמא דשמיא. פי' לכסות על עוברי עבירה, ועוד דאמרי קא מחנפי רבנן אהדדי.
אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן כי שפתי כהן וגו'. כלומר הלכך משמתינן ליה ואע"ג דהא מצריכי ליה דהא אסור ללמוד תורה מפיו.
ואתא נמי איהו בהדייהו. פירשו בתוספות בריחוק ד' אמות.
לא בדידך בדיחנא כו'. ונראה מכאן שמותר לדבר עם המנודה וכדכתיבנא לעיל (ט"ו ב'), ואם פירשו ב"ד שלא לדבר עמו הכל כפי מה שפירשו כדכתיבנא לעיל (ט"ז א').
גברא רבה כרב יהודה ליכא הכא דלישרי לך. פי' ואנן בעינן שקול כמותו, זיל לגבי נשיאה דלשרי לך, פי' כי הוא ובית דינו יכולין לשקול עצמן כנגדו...

שו"ת הריב"ש סימן שנא
מורביטרי, לרבי יצחק גבריאל י"א.
ראיתי כתבך על דבר האיש, שמו משה וידאל, אשר לפי הנראה מכתבך, הוא מפורסם וברור לכם שנאף את אשת רעהו, אחרי שהתרו בו יהודים כמה פעמים על היותו תמיד עמה, ומתיחד ביום ובלילה כאלו היתה אשתו, או פילגשו. והיה עונה למתרים בו, כי הוא עושה העברה הנזכרת לבזיון היהודים ודת משה רבינו ע"ה =עליו השלום=. ושאלת ממני להודיעך מה משפט האיש הבליעל הזה? אשר לא הניח עבודה זרה שלא עבדה, למען הגיד זה לגזבר והוא יעשה!

הנני משיב לך: איך אוכל להשיב כהוגן, ואיני רואה הפרוסי"ש, ואיך העידו העדים עליו? ומ"מ, לפי הנראה הענין מפורסם, וגם הוא מודה בדבר, ועכ"ז, אף כי בדין תורתנו מות יומת הנואף והנואפת /ויקרא כ, י/, ומיתתם בחנק, מ"מ, לפי קו הדין צריך שיראו שני עדים העברה בשעת מעשה. כמו שאמרו ז"ל במנאפים: עד שיראום מנאפים; ואין די להמיתו כשיראו אותו מתיחד עם הערוה. וכן צריך שיתרו בו קודם מעשה, וסמוך למעשה תוך כדי דבור; שאם לא כן, אפשר לומר שבשעת מעשה כבר שכח ההתראה; כמו שמבואר זה בפרק אלו נערות (ל"ג), וכתוב לר"ם ז"ל (בפרק י"ב מהלכות סנהדרין). ואף אם העובר מודה שעבר, ובמזיד, אין ממיתין אותו, וגם לא מלקין אותו המלקות של תורה, אלא בהוראת שעה, כמו שהרג יהושע את עכן, או דוד לגר עמלקי, או דין מלכות היה, כמ"ש זה לר"ם במז"ל (פי"ח מהלכות סנהדרין). ועם כ"ז, אחר שהדבר ברור שעבר העברה במזיד, ראוי ליסרו, למען הנשארים יראו ויקחו מוסר. וראוי להכות לזה מכת מרדות; כמ"ש הר"ם ז"ל (פט"ז מהלכות סנהדרין). שכל מלקות שמלקין דייני חוצה לארץ, אינה אלא מכת מרדות. ועוד, שזה שמועתו רעה, וכל העם מרננין עליו שהוא עובר על העריות, והתמיד בעברה זו, ולכן ראוי להלקותו בכל מקום ובכל זמן. כמ"ש לרמב"ם ז"ל (פכ"ד מהלכות סנהדרין), וז"ל: יש לב"ד בכל מקום ובכל זמן להלקות אדם ששמועתו רעה וכו'. ולפי שעשה זה בזדון, בשאט בנפש וביד רמה, ראוי להוסיף בענשו, שיהיו מכותיו רעות ונאמנות על בשרו בלי דבר חוצץ, ושיסבב כן כל שכונת היהודים, או המבואות הרגילין, הלוך והכות ברצועה. ואחר כן, אם תראו לאסרו בכבלי ברזל, עד יכנע לבבו הערל ותראו שנחם על הרעה, הכל לפי מה שיראו הדיינין.