תראו משהו מדהים

אתמול ביום שלישי פורסם מאמר בהארץ של איזה שמאלני
קיצוני שמלגלגל בציניות ארסית על ביבי וכו' שלקחו לו את
הצעצוע והשביתו לו את משוש עיניו ברגע שהמערב הגיע
להסכם עם איראן והכל מסודר.

ממש מזכיר את הלעג לאחר הסכם הקואליציוני: מסכנים
הפלג שהרסו להם את גזיירעעס הגיוסס והם יעשו תפילות
להחזרת הגזירה שכבר לא קיימת כלל...

המאמר התפרסם במהדורה המקוונת של הארץ בכותרת
המצ"ב "מסכן ביבי, לקחו לו את הפצצה האיראנית"

הנה הכתבה המלאה:

מסכן ביבי, לקחו לו את הפצצה האיראנית

ב. מיכאל

לבי־לבי לביבי. בהינף קולמוס קר ואכזר נטלו ממנו שועי־עולם את הצעצוע החביב עליו מכל. את משוש עיניו ושמחת לבבו. את סלע קיומו ומקור כוחו. ובעיקר — את צור מבטחו ומפלטו; את הפצצה האיראנית.



נראה כי עוד היום, אולי מחר, ייסתם הגולל על הפצצה האיראנית, והיא תיתלש מן הכותרות ומן התודעה לתריסר שנים ומעלה לפחות. וביבי — אנה יבוא עתה?



במבט בוחן ניתן כבר עתה לזהות בו את סימני הפאניקה הראשונים: הדחקה, התעלמות, רעד קל בתסרוקת, התעקשות שמאום לא קרה ולא השתנה... אבל האמת הנוראה קורמת עור וגידים. הלכה הפצצה. מעתה, נתניהו כמוהו כתינוק שאבדה שמיכת הביטחון שלו. שהושלך לפח הדובי החביב עליו מכל, זה שחימם את לבו בלילות ארוכים ונסך בו רוגע ושלווה בימי בחירות וסער.



עוד מעט־קט ולשכת רה"מ תהיה כאותה גינה שניטל ממנה דחלילה הנאמן. חשופה למקורה המנקר של המציאות האפרפרה, מופקרת לחרקי היום־יום הטרחניים, נטולת מגן נגד תלאובות התפקיד וטרדות השגרה המשעממות. לא עוד תכנוני קומנדו רבי הוד, לא עוד הפצת חרדה גרעינית מרהיבה ומאלפת, לא עוד שילהוב פאניקה משמחת־לב ומסמאת. לא עוד צ'רצ'יל! — רחמנא ליצלן... רק דיור, ויוקר, ותקציב, וקואליציה, ושחיתות, ועולם ומלואו שעולבים ועוקצים ובזים.



הלב ממש נכמר.



אך עוד לא אבדה התקווה. אם הישועה אינה מגיעה מן החוץ, נביא אותה מבפנים. מאתנו. מן הראש היהודי ונפתוליו. הנה כך: כידוע כבר לכל, למדינת ישראל יש — כמובן רק על פי מקורות זרים ומוזרים — ארסנל מכובד של פצצות אטום, אשר חצה כבר מזמן את גבול ה–200 חתיכות. די והותר להשמדת חצי עולם. זה יותר מדי. אין לנו צורך בכל כך הרבה פצצות. אמנם העולם כולו נגדנו, אך לדעת מומחי ביטחון (זרים ומוזרים גם הם לעתים) די יהיה בהשמדת רבע עולם כדי "ליצור הרתעה", כנהוג לומר בלְשָכוֹת המתאימות.



כלומר, יש לנו פצצות מיותרות. ובהן, בפצצות היתרות הללו, טמון הפתרון למצוקת נתניהו. יש פשוט ליטול פצצה אחת מתוך ה–200 שיש לנו (מקורות זרים...), לארוז אותה יפה באריזת־שי ולהעניקה, בחשאי, במתן־בסתר, לרפובליקה האיסלאמית של איראן.



לחוששים שהעניין עלול להיחשף ולהביך אין מה לדאוג; איש לא ירגיש בחסרונה של פצצה אחת מתוך ה–200. וגם אם יגלה עיתונאי סקרן שחסרה אחת — לא נורא. כמקובל במקרים שכאלה, תתפוש ישראל את הש"ג התורן, תשליך אותו לגיא בן־הינום, כפי שנהוג לעשות עם שעירים לעזאזל, ובכך ייגמר העניין.



וכך ישובו כולם להיות מאושרים; האיראנים, על שיש להם פצצה. העולם, על שהגיע להסכם עם האיראנים. וכמובן, בנימין נתניהו — שיוכל לשוב ולהתרפק על פצצה איראנית, להפחיד בעזרתה את כל סביבותיו ולחלום בלילות על מבצעי קומנדו שישיבוהו לימי נעוריו. וכשהוא לבד בבית, הוא גם יוכל לשוב ולנעוץ סיגר בזווית פיו, להתייצב מול המראה ולהרעים בקולו: "אין לי דבר להציע לכם זולת דם, עמל, דמעות ויזע" (ולשם שינוי, הפעם הוא גם יאמר אמת).