להתבונן, ולהיקרע מכאב. לצפות, ולבכות.

לא. לא מנחם שפירא, לא דוד שפירא, לא זייברט ולא יענקי קנייבסקי; איש מהם או מחבריהם לא הקריב רגע אחד מהנאות החיים, בכדי להתוות דרך וחינוך לבנות עם ה', למען ילכו בדרך התורה; משימת חינוך בנות ישראל מעולם לא היתה קיימת בפלייליסט של חבורת הגנגסטרים הללו.

בה בשעה ששנתו של הרב מאיר שליט"א נדדה במציאת פתרון, מזור והרווחה לבת ישראל נאמנה המצויה ברגעי משבר אישיים, חברתיים או משפחתיים – היו הללו טרודים עד למעלה מראשם ברקיחת קומבינה פוליטית נוספת, בצבירת הון, כבוד ושררה.

בו בזמן שהרב מאיר שליט"א ייגע את מוחו יום ולילה במאמץ להתוות דרך ולהעמיד צביון למוסד חינוכי מפואר – רחש מוחם של הללו מזימות מפלגתיות, אינטריגות ומאבקי חצר.

יום, ולילה. מועדים, וימי חופשה. אצל הרב מאיר שליט"א מוקדשים הם כולם כאחד למשימות ולמטלות. אין רגע פנוי. יש להטות אוזן קשבת לבת, ועוד בת, ועוד בת; צריך גם להציע פתרונות להורה מודאג ומוכרחים גם להתיר ספיקות למורה נבוכה. החיים מוקדשים לעודד ולחזק. להמריץ ולחנך. "אגירי דיומא אנן".

גם מי שלא נמנו על תלמידותיו ולא הסתופפו בכתלי הסמינר, ידעו תמיד את כתובת הבית של "הרב המנהל". כל אמא שלא ידעה "מה מציק לילד", כל מי שנזקק בדחיפות לאבחן דרכי טיפוח וטיפול אצל אחד מילדיו. כולם שמעו מפה לאוזן - כי "הרב מאיר" יקבל אותם בבית הצנוע שברחוב אלישע, ברוגע ומאור פנים. יאבחן בחיוך ושמחת חיים ויתווה מוצא מן המשבר, יעלה את הילד או את המשפחה על דרך המלך. ללא תמורה או עניין אישי. ללא כל 'אינטרס' בזוי. סתם כך... כי הרב מאיר אוהב לעזור לאנשים. הוא שמח להעניק מיכולותיו הנדירות לכל הזקוק להן.

אך כאשר האצילות הנינוחה של האיש התם הזה פוגשות את הסוג השני של האנשים בעולם הזה; את העבר השני של העולם: גיהינום של פוליטיקה מלוכלכת ומאבקים בלתי פוסקים; סוג של זן אנושי נעדר חמלה ואנושיות – אזי גם הוא נופל שדוד.

חבורת תאבי הבצע והשליטה הבחינו כי ימים קשים באו על האיש הנאצל הזה. הגוף כבר אינו ממושמע כבעבר; הדיבור כבר אינו קולח כבימים ימימה. קשה. קשה מאוד לאיש הצדיק לתפקד במלוא כוחותיו. והם מבינים כי הנה, הגיעה שעתם הגדולה. זו העת לגזול את נחלתו של האיש הענוג הזה.

הריר העכור שנטף מפיהם החמדן לא המתין זמן רב. לא ארכו הימים, והם התנפלו כעדת כרישים צמאי דם בלהקה מאורגנת על גופת הפצוע, עשקו ממנו את מפעל חייו וגזלו ממנו את משוש נשמתו. עיניו של האיש התם רואות וכלות, ואין לאל ידו להושיע.

•••

אך גם בג'ונגל האפריקני הזה, ניתן למצוא נקודת אור; נקודה זוהרת במעבה חושך אין סופי. צפו מן הצד, התבוננו מבחוץ, איך מתנהג איש תם וישר גם בזקנותו. גם כאשר כוחותיו אינם כימי קדם. חזו חזו הכיצד הוא מתנהל בישרות ובפשטות, מילותיו מדודות ומעשיו שקולים. חיות הטרף הדולקים בעקבותיו אינם מצליחים לשנות את אופן התנהלותו בחמלה ובשיקול דעת. אינו תוקף, אינו משמיץ, אינו מתלהם. הוא ממשיך להיות "הרב מאיר" הישן והטוב שתמיד הכרנו. דמעת האציל.