"כי משוי שליח - במילתא דקיימא קמיה, במילתא דלא קיימא קמיה - לא משוי שליח".

קשה, למה "ההיא שריא" כאשר "היתה לה אחות ונתגרשה לאחר מכאן". אמנם אינו יכול לקדשה מכח אותו מינוי שליחות, אך היות שכפי האמור לפני כן בסוגיה חפץ הוא שהשליח יקדש לו כל אשה ראויה שתבוא לידו, הריהו כמי ששב וממנהו בכל יום מחדש! שכך מצינו במסכת קידושין דף מה ע"ב שאמנם "לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח" – כלומר בפה מלא, אולם אם "ארצויי ארצייה קמיה" נעשה כמי שמינהו היות שברור שחפץ הוא במינוי השליחות.

אלא מכאן ראיה לדעת רב חנינאי גאון המובאת בהלכות גדולות סימן לט הלכות גיטין כפי שפירשו המכתב מאליהו (אלפנדרי, שער ו סימן יג), שו"ת חתם סופר (חלק ה השמטות סימן קצט), וצמח צדק (שניאורסון אה"ע סימן רעה אות יד), שאי אפשר למנות שליח שלא בפניו.
וכן כתב התוספות רי"ד (מסכת קידושין דף ח ע"ב) "בעינן שתמנהו שליח פה אל פה ולא שתאמר לו על ידי אחר".
ומשום כך אמרה הגמרא: "ארצויי ארצייה קמיה" – קמיה דוקא.
ומשום כך אמרה המשנה במסכת גיטין דף סו ע"א: "מי שהיה מושלך לבור, ואמר כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו - הרי אלו יכתבו ויתנו", דוקא השומע את קולו. וכדברי התוספתא בגיטין פרק ב הלכה ח: "ולא עוד אלא אפילו כתב בכתב ידיו לסופר כתוב ולעדים חתומו, אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנו לה פסול, עד שישמעו את קולו שיאמר הוא לסופר כתוב ולעדים חתומו".
ומשום כך נדחקו בגמרא במסכת גיטין דף סו ע"ב ועוד, בדין אומר אמרו, ולא הציעו כלל שימנה את השליח האחרון ישירות שלא בפניו.

כמו כן מצינו בסמיכת זקנים שצריכה להעשות דוקא בפניו, במסכת סנהדרין דף יד ע"א:
"תא שמע: דרבי יוחנן הוה מצטער עליה דרב שמן בר אבא דלא הוה גבייהו דליסמכיה. רבי שמעון בן זירוד וחד דעימיה, ומנו - רבי יונתן בן עכמאי, ואמרי לה: רבי יונתן בן עכמאי וחד דעימיה, ומנו - רבי שמעון בן זירוד. חד דהוה גבייהו - סמכוהו, וחד דלא הוה גבייהו - לא סמכוהו. רבי חנינא ורבי הושעיא הוה קא משתקיד רבי יוחנן למיסמכינהו, לא הוה מסתייעא מילתא".
ופירש רש"י: "לא הוה מסתייע מילתא - כשהיו אצלו לא היה מוצא שנים שיצטרפו עמו לסומכו, ואנן תלתא בעינן".
וכיון שהצטער רבי יוחנן כל כך, למה לא סמכם שלא בפניהם.