''אביי אמר: לא קס''ד דקאים בצפרא, אלא הכא במאי עסקינן - דקאים בטיהרא ואמר שור שחור שיצא מביתי ראשון ליהוי הקדש, ואמרו ליה לבן נפק, ואמר להון אי הוה ידענא דלבן נפק לא אמרי שחור. ומי מצית אמרת דקאים בטיהרא עסיק? והקתני: דינר של זהב שיעלה! תני: שעלה. חבית של יין שתעלה! תני: שעלתה''.

כתב המפרש:
''ואם נפש אדם לומר לוקמא אביי כגון דקאים בצפרא ואמר שור שחור שיצא ראשון יהא הקדש ויצא לבן וכמתניתין ואתרמי דלבן נפק ואמר להו אי הוה ידענא דלבן עתיד למיפק לא אמרי שחור אלא לבן? הא לא קשיא, דעל העתיד לבא אין אדם נותן דעתו להקדישו''.

הקשה המפרש, למה נדחק אביי ונצרך לשנות את הגרסות? מה איכפת לו להעמיד באופן שהקדיש על דעת העתיד לבוא? והרי ניתן להקנות ולקדש על תנאי דבר שיקרה להבא, ולמה לא ידור גם בנזיר על תנאי שבעתיד?
ותירץ המפרש שלדעת אביי אין אדם נותן דעתו להקדיש על דעת דבר שספק אם יקרה.

אביי איפוא לשיטתו במסכת בבא מציעא דף כא ע''ב: ''יאוש שלא מדעת, אביי אמר: לא הוי יאוש, ורבא אמר: הוי יאוש''. לרבא נחשב האדם כמיואש גם על סמך היאוש שיתרחש רק בעתיד. אך לדעת אביי הֶעָתִיד שֶׁאֵינֶנּוּ עֲדַיִן – נֶחְשָׁב לְאַיִן, ואין דעתו של אדם עוסקת בו.