בשו''ע סי' שפ''ח י''ב בהגה ''מי שעוסק בזיופים וכדו' ויש לחוש שיזיק רבים מתרין בו שלא יעשה ואם אינו משגיח יכולים למסרו לומר שאין אחר מתעסק בו אלא זה לבד''. ובסמ''ע בסי' תכ''ו סק''ז מבו' שאי''ז אלא במלכויות מקפידות. ובביאור הגר''א שפ''ח ס''ק ע''ד מבאר וז''ל ''דג''כ רודף הוא, ואף שאין מתכוין כמ''ש וכו' ואף שאינו רק גרמא כמו במסור, שאף שאינו אלא ע''י ממון קל כמו תיבנא, ואף שאינו רק חששא כמו במסור וכן מחתרת וכיוצא וכו''' ומבו' בד' הגר''א דזה דומה למוסר, ולענין אם מותר להרוג המוסר כאשר ניתן להצילו באחד מאבריו יעוי' שם בסעיף י דהובא בזה מחלוקת. וכן לענין אי צריך התראה מבו' ברמ''א שם דבאין פנאי להתרות א''צ התראה. כמובן שיש לפלפל ולדחות.
לפצוע כדי שיפסיק, ספר חסידים כותב מפורש שמותר. הוא כותב שמותר לחבול ביהודי כדי שלא יהרוג גוי. להרוג את היהודי, המנחת חינוך כותב להדיא בפשטות גמורה שאסור להרוג את היהודי שרודף אחרי גוי להרגו, מכיון שאינו רעך. זאת מכיון שבפשטות המנחת חינוך למד שדין רודף הותר מכח הלאו הזה ורק על ידו. יש הרבה ראיות שדין רודף אינו מדין זה אלא מדינים אחרים אלא שכאן אינו המקום. יש לציין שהרב שך ענה על השאלה מדוע היה מותר לנוסעי הספינה לזרוק את יונה הנביא לים, שיונה היה רודף ולכן הותרו לזרקו. וכיון שהנוסעים היו גויים נראה שהרב שך חלק על המנחת חינוך ולמד שיש דין רודף גם ביהודי שרודף אחרי גוי. אם כי יתכן שיש לחלק שהרב שך למד דדין הבא להרגך יש ביהודי שרודף גוי ודין רודף כלפי הצלה של אנשים אחרים אין, והדברים הרי מבוארים בגר''ח ובחזון איש ועוד בחילוק בין שני הסוגים, וביונה הרי הנוסעים היו נרדפים ולכן יכלו לזרקו למים. אם כי אחרי שכבר נוצר דין של קם להרגך ביהודי שרודף גוי יהיה קשה למצוא מקור לזה שלגבי דין רודף רגיל זה שונה. ולמעשה זו כבר סוגיא גדולה שכאן זה לא המקום בזבילה.
חוץ מזה כבר הביאו את דברי הרמ''א על העוסק בזיוף, וכאן יש צדדים לפה ולפה.