שמביאה הגמרא 'אוולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף ליבו' שמרומז בתורה לגבי האחים, שבמקום להכיר באוולתם שהם לא בדקו את האמתחות לפני שהם יצאו לדרכם, הם מתחילים להאשים את ד' שזה קרה עקב עוונותיהם.

אז צריך לדעת, שהרב שרקי צודק וודאי שתמיד צריך להתחזק בתורה ויראת שמים, אבל עיקר הבעיה שלנו כיום היא שבאיוולתנו אנחנו מניחים לטרור להרים ראש ואילו היינו פועלים בצורה נחושה המצב לא היה מגיע למה שהוא כיום.

ולטענתכם שהכל בגלל שצריך להתחזק בתורה, אז איך עמדתם על הדם ולא חזרתם לישיבות מיד כשהחל גל הטרור הרצחני?!

המחשבה של חלק מהציבור שלנו (כאמור, לא של הרב שרקי ב''ה) שאם יש אקמול אין צורך דחוף בעסק התורה להבריא את החולה, או שכאשר יש פורענות בישראל אין הכרח להתחזק בלימוד התורה אלא לחזק רוח גבורה אנושית ולפתור בעיות בדרכי המציאות הנגלית בעיקר, מתוך לעג של חלקנו למי שנשאר ללמוד ומתגבר בעיסוק התורה, אלה דברים הנובעים מראיית עמל התורה כפונקציה לידע ולמעשה, ולא כדבר קריטי לקיום העולם בפני עצמו.

תפיסה זו נדחתה על ידי גדולינו הראשונים והאחרונים. מפיהם אנו חיים ולא מפי כל מיני אידיאות המרחפות בעולם ומנסות למצוא מקום בליבינו הפצוע בעת הזו.

רבינו הרמב''ן כתב על השימוש ברפואה כאשר האדם חושב שהיא העיקר ולא עולם הרוח המחיה את הגוף, כפשוטו ממש. וכך דבריו- ''ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח ''וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מלה מקרבך''? והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו. וכך אמרו כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה בר רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא. והמשל להם- תרעא דלא פתיח לאסיא. והוא מאמרם שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, שאלו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות וה' הניחם למקרה הטבעים, וזו היא כונתם באמרם ורפא ירפא, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות, והוא לא היה מעדת השם ושחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו''.

והיינו שאמנם יש עניין שיהיה רופא ויש עניין ללכת אליו כל עוד אנו ברמה נמוכה כמו ימינו, ורמב''ן עצמו היה רופא כידוע. אך כל העת עלינו לזכור שזה מפאת שפלותינו, ולמען האמת רק דבר ד' הוא המרפא אותנו, ובעיקר ע''י עסק התורה והמצוות. והלבוש החיצוני הוא עולם הרפואה שהנו בגדר השתדלות האדם, לאחר שהתפלל על מכתו ולאחר שפשפש במעשיו והגביר את עמל התורה שהיא עיקר החיים וביטולה הוא עיקר המוות. גם הרמב''ם הדגיש את ערכה של הרפואה כדרכי השם, הן בהלכות דעות הן בביאורו לסוגיית חזקיה שגנז ספר רפואות, ואין חולק על כך, אלא שזה משני לעמל התורה ובא רק כסניף לה, וכמאמר חז''ל בש''ס במקומות רבים החש בראשו יעסוק בתורה וכו', ומקרא מלא הוא בחוליו של חזקיה- ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, שהתפלל מקירות ליבו, וכי נלעג לו מדוע לא ביקש לראות רופא?! אלא שכך נוהגים- מתפללים על הצרה, ואחר כך ניגשים להשתדלות בדרכי הטבע, ולא מהפכים עיקר לטפל וטפל לעיקר.

וכעין זה כתב הרב באורות התורה ביחס למי ששם בצד את עסק התורה עבור עניינים נעלים אחרים וחושב שבזה יקדם את העולם במקום בעמל תורה''.

''אע''פ שכל העולם כולו, וכל המחשבות וההרגשות כולן, מלאים הם אור ד' וקודש של החיים העליונים, אצל ישרי לב המתענגים על נועם ד' ומבקרים בהיכלו תמיד, מכל מקום מעיין האורה היסודית הרי הוא גנוז בתורה, וכשהולך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, אף על פי שאינו ממש מתחייב בנפשו, אם כבר עלה למדרגת ההסתכלות האלהית, מכל מקום מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. כי סוף כל סוף מכל העולם אור חיים זורח הוא, אבל מן התורה שופע אור חיים דחיים, ואין עוזבים קדושה חמורה מקורית ותופסים במקומה קדושה קלה מעותקת''.

ואם יש שיאמרו שזהו בגלות, אך בא''י יש לשים בצד את התורה בשעת צרה ולעסוק בדברים אחרים כפרונות עיקריים, תנינן בתנא דבי אליהו- ''מאי ולא יראה כי יבא חם? לומר לך כל העוסק בתורה אינו רואה מדת פורעניות בין בעוה''ז בין לימות בן דוד ובין לעה''ב''. ואף שאנו רואים שעמלי תורה נהרגים, כבר ענה על כך הרמח''ל בביאורו את הנהגת הייחוד והנהגת המשפט, וכפי שהסברתי במקום אחר.

ובפירוש שנינו בבראשית רבה- ''א''ר ברכיה בשעה שיעקב מרכין בקולו ידי עשו שולטות, ובשעה שהוא מצפצף בקולו אין הידים ידי עשו, אין ידי עשו שולטות…אמר לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן אין אתם יכולים להזדווג להם, כך הבטיחן אביהן ואמר להם הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידים ידי עשו''.

וכן בתנחומא- ''אין רפידים אלא שרפו ידיהם מן התורה, ולפיכך עמלק בא עליהם. וכן את מוצא, שאין השונא בא אלא על ידי רפיון ידים מן התורה''.

ובויקרא רבה- ''אמר רבי אחא בן אלישוב: חוקים שמביאים את האדם לחיי עוה''ב, הדא הוא דכתיב: והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים הוא שעוסק בתורה שהוא עץ חיים, שנאמר: עץ חיים היא. תני בשם ר' אלעזר: הסייף והספר ניתנו מכורכין מן השמים. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אם שמרתם מה שכתוב בספר זה הרי אתם ניצולים מן הסייף, ואם לאו סוף שהוא הורג אתכם''.

ובזוהר בלק- ''תא חזי כמה חביבין אינון דמשתדלי באורייתא קמיה קב''ה. דאפילו בזמנא דדינא תליא בעלמא ואתיהיב רשו למחבלא לחבלא, קב''ה פקידי ליה עלווייהו על אינון דקא משתדלי באורייתא. והכי א''ל קב''ה כי תצור אל עיר בגין חוביהון סגיאין כו' תא ואפקיד לך על בני ביתי. לא תשחית את עצה דא תלמיד חכם דאיהו במתא דאיהו אלנא דחיי אילנא דיהיב איבין. את עצה ההוא דיהיב עיטא למתא כו' ואוליף לון אורחא דיהכון בה. ועל דא לא תשחית את עצה. לנדוח עליו גרזן לנדחא עליה דינא ולא לאושטא עליה חרבא מלהטא כו'. כי האדם עץ השדה דא אקרי אדם דאשתמודע עילא ותתא כו'. וכל דא פקיד קב''ה על אינון דמשתדלי באורייתא''.

והמהר''ל בנתיב התורה האריך להסביר כדרכו את עניין התורה שהיא סדר האדם וסדר העולם, ועסק התוה''ק מרפא ממש, את כל בשרו ואת ראשו, ואף את בני מעיו שהם הצדדים הרחוקים לכאורה מאור השכל העליון. שהתורה מחיה כל, ואשרי מי שעוסק בה בעת צרה.

ובנפש החיים שער ד' האריך להביא מכל הש''ס בנושא ערכה של תורה, שכל עליונים ותחתונים תלויים בעמלה.

וכמה הקפיד הגר''א שפירא זצ''ל שלא יצאו מהישיבה להפגנות וכדומה (חוץ ממקרים מאד חריגים של תפילה), ושלא לבטל סדרי לימוד אלא אדרבה להתחזק בהם. וידוע בכל עולם הישיבות שכאשר יש צרה מרבים בתפילה וכמאמר חז''ל בעשרות מקומות על ערכה של תפילה, ואלה פסוקים מפורשים בתורה שבכתב להריע בפני ד' ולהתפלל לפניו בעת צרה ומלחמה ולא די במה שיוצאים לקרב. גם עניין פיטום הקטורת האמור בזהר במספר מקומות, המעיין פנימה יראה שלא מדובר רק במגיפה אלא בכל מקום שמידת הדין מתוחה, ובעת צרה.

ודוד מלכנו במהלך הקרבות התלבט בסוגיות של תורה, מי ישקני מים מבור בית לחם, האם מותר להציל עצמו בממון חבירו. וההתלבטות שם (אליבא דתו'ס) לא היתה בצד מעשי עכשווי משום שודאי היה מותר לו, אלא מצד התחייבות הממון בזה. שכל ראשו של דוד היה מונח בתורה, וכדברי הגמ' שהיה עסוק בתורה עד חצות לילה ומכאן ואילך בשירות ותשבחות. וכדאמר רבי אלעזר- ''מה תלמוד לומר וגבר ישראל וגבר עמלק, אלא כל זמן שהיה משה מגביה ידיו למעלה, עתידין ישראל להגביר בדברי תורה, שעתידין להינתן על ידיו של משה. וכשהוא ממיך, עתידין להמיך בדברי תורה שעתידין להינתן על ידיו של משה''. שהצלחת הקרבות תלויה בעמל התורה.

וכן המלאך בא ליהושע על שביטלו תורה, ולא מצינו שיהושוע ענה לו בזלזול ובצחוק שצריך להתחזק בגבורה ואין קשר לתורה בעת מלחמה.

ומצינו רבי עקיבא וחבריו עוסקים בתורה בעת פורענות, ונהרגים עליה, וזו גבורתם האמיתית אשר מילאה את לוחמי המרד בעוז רוח. ור''ע נושא כליו של בר כוכבא היה, בין אם כפשוטו ובין אם באופן סימבולי- ר''ע לא צחק על עמלי התורה בשעת הצרה אלא המשיך לעמול בה ועליה נתפס, ומתוך כך גם הגיע לסיוע מעשי לראשי המרד לדעת הרמב''ם. לעומת דרכו של ר''ע, המחשבה הנוכחית של חלק מהציבור, שיש לבחור רק צד אחד- או ללעוג לעולם הישן המוסיף תגבורת תורה או להתנתק מעולם ההשתדלות, היא מחשבה דיכוטומית העומדת על בסיס רעוע שאינו יונק מתורה שבעל פה. עלינו לדרבן את הציבור להתחזק בתלמוד תורה בעת הזו, שרק בה ננצח ורק בה תקוותנו. ומתוך תגבורת הלימוד, נבנית הרוח והזהות הלאומית, ובניין הכח הצבאי והממשלתי.

הדבר פשוט שמכח הנאמנות המוחלטת לאור התורה ולהשפעתה הסגולית בידי עמלי התורה, אנו גם מגיעים לרוח גבורה, ולחיזוק צבא ישראל ושוטריו, ולהיעזר ברפואות, ולחזק ידי הממשלה במעשיה נגד האוייב.

אך מעשים אלו אינם צריכים לדחוק את עמלי התורה המוסיפים בעת הזו עוד שעות לימוד ב''ה, וודאי אסור ללעוג להם, אלא לחזקם ולומר בפה מלא- בשעת צרה ומלחמה אנו זקוקים כמים חיים לעמלי תורה בישיבות שהם בוני זהות האומה ומרוממי רוחה הכללית בהיותם אוחזים ביסוד הקודש המחיה את כולנו, וזאת בדיוק כפי שאנו זקוקים מאד לחיילים ולשוטרים שלנו העומדים בגשם ברחובות ירושלים, דאריב''ל ''עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה''.

''אני מבקש להבהיר חד משמעית שלא אמרתי ואינני סובר שלימוד ותפילה הם חסרי ערך, חלילה'', כותב הרב שרקי.

התורה מספרת לנו (שמות ט''ז ח'-י''ב) ''וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱ-לֹהִים בְּיָדִי''

משה לא קורא לעצרת תפילה, או להעמקת לימוד התורה, אלא שולח את יהושע + אנשים להילחם. יהושע הוא ''המתמיד'' של ישיבת מרע''ה, עליו נאמר, ''נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל'' (שמות לג יא), ומשה לא אומר ''התחזק בלימוד'', אלא אומר צא מהישיבה ובחר לנו אנשים כדי להילחם בעמלק.

ולא רק זאת אלא שלחז''ל יש תרעומת על משה למה הוא בחר בתפילה ולא יצא גם הוא למלחמה. על המשך הפסוק: ''... וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים... וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו...'' מציין רש''י: ''בשביל שנתעצל במצוה ומנה אחר תחתיו נתייקרו ידיו''.

מכאן למדנו: בשעת מלחמה נלחמים ולא מתפללים, לא אומרים תהילים אלא בוחרים אנשים ויוצאים להילחם באוייב.

בסוף ימיו מרע''ה עשה תשובה ובמלחמה מול עוג לא שלח אף אחד אלא עשה זאת במו ידיו: כפי שציין רש''י (במדבר כא לה): ''משה הרגו, כדאיתא בברכות בהרואה (דף נד ב) עקר טורא בת תלתא פרסי וכו'.

וכבר תמה ר' אברהם בן עזרא, מדוע צעקו בני ישראל אל ה' כאשר פרעה רדף אחריהם ולא קמו להילחם נגדו? והוא ענה (ראב''ע שמות יד, יג): ''התיצבו וראו את ישועת ה' כי אתם לא תעשו מלחמה, רק תראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, לולי תפלת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא עושה גדולות (איוב ה, ט) ולו נתכנו עלילות (ש''א ב, ג) סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה, כאשר הזכרתי בדברי משה בפ' ואלה שמות:

ואכן במלחמה הראשונה, מול מלך ערד, בקשו ישראל שה' ייתן להם להילחם בכוחות עצמם ולא שיעשה עבורם את העבודה. כפי שמדייק מדבריהם בעל ה''משך חכמה'' (במדבר כא ב): ''וידר ישראל נדר וכו' אם נתן תתן את העם הזה בידי וכו'. פירוש, דעד עכשיו היה מנהיגם בנסים, המצרים נטבעו וכיוצא בזה, ואם חלילה נטו מעט מדרך הישר, מיד היו מושפלים ומנוצחים. וכבן שסמוך על שולחן אביו שמעצמו אינו יודע דרך לפרנסתו. ולא לכבוד הוא לאומה, גם תמיד בלי מנוח, שכאשר ראה כי נסתלקו העננים - מיד בא להילחם. לכן ביקשו שיעשה השם חסד שינצחו במערכות המלחמה הטבעית, ויתראו לעיני העמים כגבור ביום קרב. וזה ''אם נתן תתן את העם הזה בידי'' - בדרכה של מלחמה טבעית. וכמו שערב לאחד מבית המלך כאשר ירויח במסחר, יותר מכל מחמדי עיניו. וזה מכוון דברי הנביא (ישעיה ס, יט) ''והיה לך ה' לאור עולם ואלקיך לתפארתך'', פירוש, דשם הויה שמורה על ההנהגה הנסיית, זה יהיה לך לאור עולם. ''ואלקיך'' - שזה מורה על כח כל הכוחות הטבעיים - זה יהיה לתפארתך, שגם בהנהגה הטבעית תצליח ותצא כגבור ביום קרב.

חבל שכשמצטטים על כך הרבה מקורות מתעלמים ממקורות, התומכים בעמדתו של הרב אורי שרקי.

וזה מה שמתברר לי. למרות היותו חובש כיפה (לא אומר כלום. גם האפיפיור חובש...), מדובר באדם שאינו דתי במובן היהודי של המילה, כפי שיראה בבירור לכל מי שיבדוק את עיקרי ''משנתו''. פשוט המציא לעצמו דת חדשה שדומה ליהדות במקומות שנראים לו. כל קשר בין תפיסת עולמו ליהדות המקורית אקראי, ותלוי בנפתולי מוחו המעוות.

המתקרא ''רב'' הלז, מיטיב להוכיח בורות תהומית בתלמוד ובהלכה, כופר בדברי הנביאים ובדברי חז''ל, מרהיב בנפשו לשחק בהם כחומר ביד היוצר, וטועה ומטעה אחרים. הוא מתיימר לנסות לדחוס את התורה (ככל שמגעת הבנתו המצומצמת) לתוך מסגרת אורח החשיבה המערבי הכפרני והמופקר שלו.

בשונה מליצנים אחרים, הוא אפילו לא מבדר. סתם אפיקורוס מתוסבך ויבש עם נפש מסוכסכת שלא ברור אפילו לו מה בדיוק הוא רוצה מעצמו. בסך הכל עלוב ועצוב. הרבה יותר עלובים ועצובים הם היהודים הטובים והתמימים ששותים בצמא את דבריו, ורק נעשים צמאים ומבולבלים יותר.

ועדיין, דבר אחד גרם לי לפרוץ בשחוק גדול.

במסגרת ארגון הזוי ומיוחד שהקים, שנקרא ''ברית עולם - המרכז העולמי לבני נח'' המעודד ומפיץ את קיום שבע מצוות בני נח בקרב אומות העולם, לדידו - תמני הווין... הוא המציא לבני נח מצוה שמינית חדשה, קיומית, והיא המצוה היסודית העיקרית והחשובה מכולם: מצות 'הכרה בעם היהודי ובמדינתו'... כל השבע האחרים אופציונליים (הוא אומר זאת בפירוש). מעניין מאד אם נח הצדיק עצמו שמע על כך...

קשה להאמין, אז אני מצטט מתוך הויקיפדיה שלו: ''ההדרכה הניתנת במרכז היא שעל מנת להיות בן נח, על המועמד להיות בעמדה בסיסית של הכרה בעם היהודי ובמדינתו. מתוך עמדה זו, השלב הבא הוא שהאדם יקבל על עצמו לקיים את שבע מצוות בני נח ולאחר מכן יוכל להוסיף מצוות נוספות כפי רצונו - עדיף לאחר התייעצות עם רבנים''.

רגע... יש עוד:

''ישנה גמישות רבה בהוספת התוכן החיובי לחיים כבן נח. ישנם הרוצים להוסיף ברכות ותפילות לחיי היום יום שלהם, ישנם הרוצים לציין ולחגוג את חגי ישראל על אף שאינם שייכים לעם היהודי - תוך אימוץ התוכן החינוכי והערכי של חגים אלה, ישנם הרוצים ללמוד חלקים מתורת ישראל, וישנם הרוצים לקיים מצוות נוספות. מעבר לנושא קיום מצוות, הבשורה היהודית אינה מתמצה רק בכינון דת חדשה-ישנה, אלא בחברת מופת הבנויה על חיי קודש בשלל תחומי החיים, ושקיומה מושתת על אדני הצדק והמוסר שבדברי הנביאים''.

נו, בערך הרעיון והמטרה המקורית של ישו הנוצרי. לא ברור לי למה הוא חושב שהוא מחדש משהו.

אני רק תוהה אם הוא מעדכן את תלמידיו הנכריים מה דינו של העובר על אחת משבע המצוות, ואם הוא מיחל את אותו הדין גם על העוברים על מצותו השמינית החדשה אשר בדה לו...