''אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית''.

צריך ביאור למה הזכירו אחד משמונה שבשמינית דוקא, ולא אחד משבעה בשביעית למשל, הרי המספר שבע מצוי בתורה הרבה יותר. אמנם ביאר בבית הבחירה למאירי: ''ותפש לשון שמנה שבשמינית על שם שהוא משקל הקטן שבכל המשקולות ונקרא עוכלא כמו שהתבאר בבתרא (ב''ב דף צ ע''א)'', אלא שהיא גופא קשיא למה נקבע שיעור זה כך.

ועוד קשה, שהרי אמרו במסכת אבות פרק ד משנה ד: רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. משמע שיש להתרחק מהגאווה עד לקצה האחרון. וכן פירש ופסק הרמב''ם בהלכות דעות פרק ב הלכה ג: ''ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד, ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח''.
וכן אמרו בקהלת רבה (וילנא) פרשה ז, ג (ובתנחומא פרשת חקת ובפסיקתא רבתי איש שלום פרשה יד): ''וידבר על העצים וכי אפשר לאדם לדבר על העצים, אלא אמר שלמה מפני מה מצורע זה מטהר בגבוה שבגבוהים, ובנמוך שבנמוכין, בעץ ארז ואזוב, אלא על ידי שאדם מגביה את עצמו כארז הוא לוקה בצרעת, וכשהוא ממעט את עצמו ומשפילו כאזוב שהוא נמוך סופו להתרפאות''.

אלא שאחד משבעה שבשביעית הוא אחד מארבעים ותשע, והוא גדול מאחד משישים לכן נותן הוא טעם ואינו בטל. ואילו אחד משמונה בשמינית הוא חלק אחד מששים וארבע ובטל בשישים. וכך צריך להיות תלמיד חכם, שלא תהיה גאוותו בנותן טעם – שלא תהיה ניכרת ומשפיעה כלל על אופיו.
וכך הביא בספר פרדס יוסף ספר שמות פרק יט פסוק כ: ''ובשם הגר''א איתא דאחד מס''ד אינו בנותן טעם דבטל בשישים, והמעט גיאות שאינו ניכר טעמו וריחו מותר, ובפרדס יוסף וישלח הבאתי מזה הרבה. ועיין מהרש''א ברכות על הא דחלום אחד משישים לנבואה דאחד משישים אינו בטל ויש בו קצת ממשות, ועיין שם בהגהות ר' צבי הירש חיות ג''כ כהגר''א. (ועיין זיקוקין דנורא (פי''ח אות רע''ו). ספר משברי ים נצוצי אורות על זהר הקדוש , ספר ארץ החיים ולקוטי אורות על תהליס , ומקור ברוך )''.

דבר אחר, פירש הגר''א שגאווה המותרת היא לשעבר שהיה זכאי למה שכבר זכה, אך להבא חייב לראות את עצמו כשפל גמור שכבר אכל את כל זכויותיו. וזהו שאמרו שגאוה בתלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית, שמרמז לפסוק השמיני בפרשה השמינית – וישלח - קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ.
עפ''ז מתבארת גם המשנה במסכת אבות פרק ב משנה ח: רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי... הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. כלומר שנכון שיהיה מודע לכך שלמד תורה הרבה, אלא שלא יהא סבור שמשום כך יש לו סיבה להתגאות.

דבר אחר, אמרו בזוהר פרשת בלק דף קצג ע''ב: ''והא כתיב (משלי כז, ב) יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ – ואם לא זר, פיך! לאו הכי, אלא אי לא הוי מאן דאשתמודע לך אפתח פומך למללא באורייתא ולאודעא מלי קשוט באורייתא, וכדין פתיחו דפומך באורייתא ישבחון מילך וינדעון מאן אנת דלית מלה בעלמא דישתמודעון ליה לבר נש אלא בזמנא דאפתח פומיה, פומיה הודע לבני נשא מאן הוא''.
כלומר שפשט הכתוב הוא שרק זר יהלל אותך ולא פיך, אך יש גם מקום לקרא: יהללך זר – וָלֹא – פִּיךָ, שאם אין מי שיהללך, פיך הוא שיהלל. אלא שאין הפירוש שישבח את עצמו, אלא שיפתח את פיו בדברי תורה ומתוך כך יכירו בגדלותו.
וכתוב בתהלים פרק יב, ז-ח: אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם. אַתָּה ה' תִּשְׁמְרֵם תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם.
ובתרגום: ''אנת יי תנטרנון לצדיקיא תנצרנון מן דרא בישא הדין לעלמין''. ופירש רש''י: ''תשמרם - לאותם עניים ואביונים הנרדפים מן הדור זו שהם דלטורין''. פירוש דבריהם שהמילה תשמרם חוזרת לדבר על צדיקים המוזכרים בפסוק ב: הוֹשִׁיעָה ה' כִּי גָמַר חָסִיד, או על האביונים המוזכרים בפסוק ו: מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה' אָשִׁית בְּיֵשַׁע יָפִיחַ לוֹ.
ולדבריהם קשה:
א. למה הפסיק פסוק ז' בענין אִמְרוֹת ה'?
ב. למה פתח בלשון יחיד: תשמרם, וסיים בלשון רבים: תצרנו?
ג. למה כתוב ''מן הדור זו'' ולא מן הדור הזה או מן דור זה?
ד. למה כתוב ''זו'' בלשון נקיבה במקום ''זה'' בלשון זכר?
ה. למה הוזכר כלל המיעוט שישמרנו רק מדור זה, ולא שישמרנו סתם והיינו תמיד, כמו שאמנם סיים: ''לְעוֹלָם''?

אלא שהפסוק מכוון לדברי הזוהר, ועוסק באמרות התורה שהוזכרו בפסוק ז: ''אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף... מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם'', וכיון שטהורות הן אין בהם לפגום את האומר אותם במידת הגאווה. וזהו שממשיך הכתוב אַתָּה ה' תִּשְׁמְרֵם כלומר שתשמור את אמרות התורה מפניות ונגיעות זרות, תִּצְּרֶנּוּ – את האומר אותם, מִן הַדּוֹר זוּ – אל תקרי הַדּוֹר בפתח אלא הִדּוּר, כלומר מגאווה, כאילו מתעטף הוא באיצטלא דרבנן.
וזהו שאמרו שגאוה בתלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית, שמרמז לפסוק השמיני במזמור המתחיל בפסוק: לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד – והפסוק הוא: (ח) אַתָּה ה' תִּשְׁמְרֵם תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם.
על פי זה מתבאר למה מיוחדת גאוה זו דוקא לתלמיד חכם. וכן מתבארת בזה המשנה במסכת אבות פרק ב משנה ח: רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי... הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. כלומר שמודע לכך ואף מראה לרבים שלמד תורה הרבה, ולמרות זאת יודע הוא שאין בכך סיבה לגאוה.