''והלכתא: ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה''.
רש''י: ''דומה - נטענת ונדברת בפי כל על ניאופיה''.

וכך פסקו הרמב''ם הלכות איסורי ביאה טו, כ; והשו''ע אה''ע ד, טו: ''אשת איש שיצא עליה קול שהיא מזנה תחת בעלה והכל מרננין אחריה... היא עצמה חוששין לה משום זונה''.
ופירש המשנה למלך: ''משמע דלגבי כהן איירי דוקא, דזונה לישראל מישרא שריא''. והוסיף המגיד משנה: ''וישראל – אם רוצה להתרחק מן הכיעור''. והיינו כדברי רב יוסף במסכת סוטה דף ו ע''א: ''הכתוב קראו אַחֵר, שאין בן זוגו של ראשון, שזה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו''.

אבל אמרו במסכת גיטין דף פט ע''א: ''אמר רבא: יצא לה שם מזנה בעיר - אין חוששין לה; מאי טעמא? פריצותא בעלמא הוא דחזו לה''.
וכך פסק הרמב''ם הלכות איסורי ביאה יז, כא: ''יצא קול על הבתולה שהיא בעולה אין חוששין לה ותנשא לכהן גדול, יצא עליה קול שהיא שפחה אין חוששין לה ותנשא אפילו לכהן, יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה, ואפילו הוציאה בעלה משום שעברה על דת יהודית או בעדי דבר מכוער ומת קודם שיתן לה גט הרי זו מותרת לכהן שאין אוסרין אשה מאלו אלא בעדות ברורה או בהודאת פיה''. וכן פסק בשו''ע אה''ע ו, טז.

והקשו האחרונים על הסתירה לכאורה שבין דברי הגמרות והפוסקים.

הב''ח (ד, ז) חילק שבנשואה חוששין ופנויה מותרת. כלומר שהבין שדברי הרמב''ם ''יצא לה שֵׁם מזנה בעיר'' איירו ארישא דמיירי בבתולה ושפחה. אך קשה שלשון: ''ואפילו הוציאה בעלה'' מורה שבבא דסיפא איירי בנשואה.

הבית שמואל (ד, ס''ק כא) חילק בין ''דומה'' כלומר ''הכל מרננים אחריה'' לבין קול בלבד. וקשה, מאי פסקא? – העיקר חסר מהספר, והיה לגמרא לבאר מהו שיעור קול של ''דומה'' האוסר, לעומת קול של ''יצא לה שם מזנה בעיר'' בלבד, המותר.

הדרישה (סימן ו ס''ק לה) חילק בין קול דאתחזק בבית דין ללא אתחזק. וקשה הכיצד עיקר החילוק אינו מבואר בגמרא ובפוסקים.