ואף שפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית הוא חיוב ודאי, לא שייך להעשות תלמיד חכם בזה. וחזקיהו המלך עשה שכל ישראל ילמדו התורה להיות תלמידי חכמים, שהוא לעבוד כל אחד מישראל רק מה שצריך לעצמו ולבני ביתו לפי דרך אנשים בינונים, אך לא יותר בשביל להתעשר, והיה זה יותר מהחיוב כדי שיקיימו כל ישראל מצווה זו הגדולה ביותר כראוי. וממילא מובן שגדולי התורה ויראי ה' ביותר לא עבדו לפרנסתם אלא לכדי חיים המוכרחים. וכן הוא דעת הטור והש''ע (יו''ד סי' רמ''ו סעיף כ''א) וכל הפוסקים. אבל מ''מ איתא ברמב''ם ובכל הפוסקים לשון חיוב, דבפ''א ה''ח כתב כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, ובה''י עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו, ובהי''א וחייב לשלש את זמן למידתו, וכן הוא הלשון בטור וש''ע (סימן רמ''ו סעיפים א', ג', וד') שלכאורה תמוה.
וצריך לומר דהוא משום דבעצם הוי חיוב לימוד התורה עליו חיוב קבוע בלא זמן וגבול. אבל חיובו הוא כזה שרשאי לילך לפרנסתו ולכל צרכיו, אפילו שהוא רק לתענוגים בעלמא, ולשכיבה ולישיבה לנוח בעלמא כשנהנה מזה, ואין בזה בטול המצווה.
ו. ביאור שיטת התוס' בברכות י''א ע''ב ד''ה שכבר, בעניין החילוק שבין מצוות תלמוד תורה למצוות ישיבה בסוכה
ועיין בתוס' ברכות דף י''א ע''ב ד''ה שכבר, שהשיב הר''י על מה שנשאל לדברי הירושלמי שנפטר באהבה רבה דווקא ששנה על אתר - פירוש לאלתר שלמד מיד באותו מקום - כגון אנו שאין אנו לומדין מיד לאחר תפילת השחר שאנו טרודין והולכים כך בלא לימוד עד אמצע היום או יותר, אמאי אין אנו מברכין ברכת התורה פעם אחרת כשאנו מתחילין ללמוד, דברכת אשר בחר בנו וברכת לעסוק בדברי תורה שהן עיקר לברכת התורה פוטרת כל היום. והקשו מ''ש מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה. ותירצו דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק, אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה. והוא פשוט לפי זה שמאחר שכן הוא חיוב המצווה דתלמוד תורה בהיתר דהפסקות לכל צרכיו ורצונותיו, אין עשייתן (דצרכיו ורצונותיו) - אף שעכ''פ לא קיים אז מצוות הלימוד בפועל ממש - ליכא איזה ביטול מהמצווה, מאחר דכן הוא עניין חיוב המצווה דלימוד התורה. דהרי ניתנה לכל אדם, שמוכרחים לעבוד לפרנסתם, ואף לאלו שרוצים לעבוד לעשירות. וגם ניתן לכל אחד ואחד נחלה גדולה בארץ ישראל שהוא לעשירות, ולא שייך להחשיב זה ביטול המצווה דלימוד התורה. ולא דמי לסוכה, שלא הוי החיוב להיות בסוכה כל שבעת הימים, אלא תשבו כעין תדורו שצריכין לדור שם כל שבעה, שהוא רק כשעושה מעשה דירה, שנמצא שהיה הפסק מהחיוב.
וזה היה צריך לומר לכאורה גם בכוונת התוס'. דהא ליכא לפרש בתירוצם דחיוב סוכה ליכא אלא על אכילה - ודווקא על אכילה קבועה - כפשטות לשונם, שכתבו אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה, דא''כ לא היה שייך להקשות כלל. אלא ודאי דסברי דאיכא מצוות סוכה לכל היום אף שלא בשעת אכילה, דישיבה לבד נמי הוא מצווה בסוכה. אבל התירוץ היה דאף שנמצא שבדין הסוכה לחיוב מצווה ששייך לברך הוא גם על ישיבה בעלמא ואם כן הרי שייך לקיים מצווה זו כל היום ממש, שמ''מ הוא רק על מעשה הישיבה השייך בבית על זה איכא חיוב המצווה, שהוא הדירה וכדומה, שהוא על כל ענייני דירה - כאכילה קבועה ושינה ואפילו ישיבה דמנוחה, ולא הדברים שאינם ענייני דירה, שאם כן איכא הפסקים טובא. ולכן מברך על אחד מהמעשים דענייני דירה, אף כשכבר עשה מעשה כזה קודם ביום, וקבעו לברך על סעודה קבועה שניכר שהוא עניין דירה ולא על ישיבה בעלמא אף שהיא למנוחה קבועה שהוא ג''כ מעשה דירה, שלא ניכר כל כך. אבל הקשו משינה בהמשך דבריהם שם, וא''ת מפני מה אין אנו מברכין לישן בסוכה, שג''כ הוא דבר הניכר שהוא מעשה דירה. ותירצו שהאכילה פוטרתו, וכוונתם דהיא קודמת להשינה.
אבל כשנעיין אין לפרש כן בכוונת התוס'. דא''כ לא שייך לתרץ תירוץ השני דכתבו התוס' שם, א''נ משום דשמא לא יישן והוי ברכה לבטלה שהרי אין בידו לישן כל שעה שירצה, דמה בכך הא עכ''פ על השכיבה לישן - אף שלא יישן כלל - נמי הא יש לו לברך, דישיבה כזו ששוכב לישן שם שינת הקבע הוא רק שכיבת וישיבת דירה, דאין עושין זה אלא בדירה - שמחוייב להיות רק בסוכה, ויש לחייבו לברך גם על זה אף שהיה ידוע לו שלא יישן כלל. ומוכרחין לומר דבתירוצם סברי דליכא חיוב עשה ממש אלא רק על אכילה הקבועה, ושינה אף משהו - משום שאין קבע לשינה כטעם רבא בסוכה דף כ''ו ע''א. וישיבה לבד, אף ישיבה דהנאה וטיול ושינון, הוא רק מדרבנן. ואף שגם על מצווה וחיוב מדרבנן צריך לברך, שייך עכ''פ יותר שיפטרו בהברכה שיברך בשעת האכילה שהוא מדאורייתא, והוא גם דבר קבוע ביותר. שלכן רק על שינה הקשו שהוא נמי חיובו מדאורייתא. ותירצו דכשיזדמן שלא יישן, נמצא שלא קיים מצווה דסוכה. ומצד השכיבה עצמה, דע''כ הא חייב מדרבנן, הא יצא בהברכה שברך על האכילה, דנפטרו בזה ישיבה ושכיבה בעלמא שלא דשינה. ואף שעדיין תמוה, דהא לא שייך שתהא מצווה על דבר שאינו בידו, ובהכרח שהמצווה במעשה שעליו הוא רק לשכב על מטה ומצועים שברוב הלילות דרכו לישן בזה, דרק ע''ז שייך לומר שהוא מצווה שעליו לעשות במצוות שינה שעליו בסוכה, צ''ל דסברי התוס' דמ''מ כשלא ישן איגלאי דלא היה עליו חיוב המצווה דשכיבה ולא היה עליו לברך. ואף שהוא דבר שלא מצוי, שייך שיחושו לעניין ברכה ולהנהיג שיפטר בברכה דאכילה. והוי הא''נ לא תירוץ בפני עצמו, אלא טעם על תירוץ הראשון דנפטר בברכה דאכילה. אך בתחילה אפשר דסברי התוס' כוותי בחיוב המצווה דת''ת.
אבל יותר נראה דגם במ''ע דלימוד התורה, וגם בתחילה, לא היו סברי כן התוס' דהחיוב הוא על כל היום, אלא סברי דחיוב הלימוד הוא רק על הזמן שאפשר ללמוד שהוא בזמן שאינו עושה כלום אף לא בצרכיו, וכ''ש שאינו בזמן שעוסק בענייני עבודתו בשדהו ובפרגמטיא שהוא טירדא גדולה גם על מחשבותיו, אלא רק בשעות שלומד ממש. והטעם דברכות התורה פוטרות אף מה שילמוד אחר הפסקים גדולים - לא רק בלימוד בדיבור בפה ממש אלא גם בהפסיק במחשבה נמי מפני שהיה טרוד בעבודתו גם במחשבותיו, ואח''כ כשנפנה לגמרי ממעשיו ומחשבותיו התחיל ללמוד נמי פוטרות - הוא משום דסתמא דעתו לפטור בברכתו בבוקר על כל מה שילמוד באותו יום, ולכן פוטר אף כשהיו הפסקים. והוא הדין אף שהוצרך להפסיק תיכף אחר הברכה ולא למד על אתר כלום, דלא קיי''ל כהירושלמי, שלכן מאחר שבסתמא כשברך ברכות התורה בבוקר היתה כוונתו על כל מה שילמוד אותו היום נפטר. דאין הפסק מחייב בברכה אחרת, לא רק בהפסיק אחר שכבר התחיל ללמוד אלא אף בהפסיק קודם שהתחיל ללמוד. והוקשה להו ממה שבסוכה מברך לישב בסוכה על כל סעודה וסעודה, דנהי שליכא חיוב אלא באכילה ושינה שהיה הפסק גם מחיוב המצווה ולא רק מקיומה בפועל, הא גם בלימוד התורה נמי הרי הוא הפסק בהחיוב. דהא על הזמן שעוסק בצרכיו ובשדהו ובפרגמטיא הא לא נתחייב בלימוד התורה.
ותירצו דגבי ההפסק בחיוב דלימוד התורה ליכא זמן קבוע, דשייך גם שלא יהיה הפסק כלל. ואף כשצריך להפסיק כברוב הימים, יש שהוא מפסיק רק לזמן מועט. ואף כשהתחיל לעשות מלאכה שצריכה להמשך זמן דשעה ושתיים ויותר, אם נדמן שהוצרך להפסיק במלאכתו איזה זמן אף זמן מועט צריך ללמוד, שלכן אינו מייאש מלימודו. אבל בסוכה שאינו חייב אלא באכילה קבועה, שלזה איכא בהכרח מצד המציאות שעה קבועה, דאף שאין השעה קבועה לכל אדם בשוה, ולכל יום בשוה אף לאדם זה, שנמצא שלעניין היום ליכא שעה קבועה לומר שפטור מסוכה, מ''מ לכל אחד ואחד איכא רק שעה קבועה לחיובו דאכילה בסוכה, דהא עד זמן אכילתו ובין אכילה קבועה שלו הראשונה לשניה יש זמן דשעות הרבה שלא יאכל, שלכן נחשב זה הפסק בחיובו. ואף שגם בלימוד התורה איכא מלאכות דמוכרח להפסיק זמן קבוע בהכרח, מ''מ כיוון שהוא מיעוטא דמיעוטא לא חשו לחלקם ולחייבם. ואולי אה''נ שיש לחייב באופן זה לברך ברכת התורה כשחוזר ללימודו, אף שלא נתפרש זה משום שהוא מציאות רחוק מאד.
אבל הוקשה להו משינה שאינו מברך, ותירצו כדפירשתי לעיל שהוא תירוץ אחד שהסבירו בהא''נ טעם להתירוץ. אף שלא ברור לי כל כך הטעם אף לפי מה שבארתי, דהא ברור לכאורה דמצוות התורה על שינה בסוכה הוא רק על מה שביד האדם לעשות - לא השינה ממש שאינו בידו אלא ע''ז שישכב באופן שדרכו שישן בזה, ורק זה לבד הוא החיוב דשינה בסוכה מדאורייתא. וגם הא איכא זמן דא''א לאדם לחיות כלל בלא שינה, וכשבא לזמן כזה הא ברור לו שיישן. וגם ברובא דרובא פעמים שכל אדם ישן כהרגלו, ואין זה אף בחשיבות מיעוט שנחוש לזה. וגם חזינן שלא חשו לזה דהא התקינו לברך ברכת המפיל בכל לילה קודם השינה, ולא חשו כלל לשמא לא יישן אף ללילה אחת, וצ''ע.
ז. ביאור החילוק שבין מצוות תלמוד תורה למצוות ישיבה בסוכה לדעת הרמב''ם, דמצוות תלמוד תורה היא כל חיי האדם אלא שהותר להפסיק לצרכיו
עכ''פ נתבאר שהתוס' לא סברי כוותי בחיוב המצווה דת''ת. אבל אליבא דהרמב''ם ודאי יש לומר דסובר דחיוב לימוד התורה הוא כל ימי חייו בהיתר דהפסקים, ולא יקשה אליביה כלל קושיית התוס' מסוכה, דבסוכה המצווה היא על הדירה, שכל עניינים שאדם עושה בבית יעשה בסוכה כדלעיל ולכן מברך בכל פעם שאוכל, כיוון שיש הפסק בזמנים שבהם עושה דברים שאינו חייב בסוכה. שלכן נקט (בפרק א' הלכה ח') בלשון חיוב על כל אדם מישראל שילמוד התורה כל ימי חייו עד יום מותו, ואח''כ נקט פרטי המצווה - שמותר להפסיק במצווה זו ולעשות צרכיו, ובהפסקה זו איכא מה שמוכרח להפסיק מצד המציאות, ומה שאינו מוכרח מצד המציאות אלא שעכ''פ הוא מוכרח מצד הדין, ומה שהוא רק היתר בעלמא.
ונקט תחילה הפרטים דחיובו דהוא על כל אדם מישראל שהוא אף שהוא עני שמוכרח לעשות מלאכה לחיותו, ואף כשהוא בעל אשה ובנים שמחוייב גם לפרנסם שמוכרח לעשות מלאכה הרבה לפרנס גם אותם, ואפילו חולה ואפילו זקן גדול שתשש כוחו, אף שכל היום טרודין במלאכתם לחיותם הנחוץ ממש וטרודין בעסק החולי וצריכין לישן ולנוח הרבה - אף כל היום, מחוייבין לקבוע זמן ללמוד פרק ביום ופרק בלילה. ואח''כ (בהלכות ט' - י') כתב שמצד חיוב ללמוד ולידע כל התורה כולה ואיסורי לאוין דשכחה הוי החיוב עד יום מותו, אף למי שלמד ויודע כל התורה כולה. ולא הזכיר שאיכא זמן למלאכה שדווקא בו רשאי לעשותה, שא''כ משמע שאפילו להתעשר רשאי. ומלשון בין עני בין עשיר, משמע דהעשיר נקט נמי לרבותא - מצד טרדתו, דלכן נקטו אחר עני. ועני אין כוונתו לעני ממש, אלא למי שצריך לעשות מלאכה לפרנסתו, אף שיש לו פרנסה בריוח ע''י מלאכתו, וגם כשלא יעשה מלאכה איזה שעות וגם ימים. שדין הפשוט הוא בעני שנקטו תחילה, כהא דנקט אחר זה בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, ששלם בגופו ובחור שנקט תחילה - הם הפשוטים בדין שחייבין ללמוד. ואח''ז הוסיף שאפילו עני ממש המתפרנס מן הצדקה ומחזיר על הפתחים מחמת שאין לו כלום ולא נשאר לו מיום אחד למחרתו, שג''כ חייבין. והוא מה שתניא בברייתא ביומא דף ל''ה ע''ב, שנקט עני ועשיר באין לדין בטענה שאין לחייבם, דהוא עני המשתכר לפרנסתו במלאכה כדאיתא שם עני הייתי וטרוד במזונותי, והעשיר הוא הטרוד בנכסיו. שג''כ נקט עני תחילה ואח''כ עשיר, שהעשיר הוא יותר רבותא משום שהוא יותר טרוד מאלו שטרודין להשיג מלאכה להרוויח לפרנסתן וכדהביא הלח''מ המקור לדין זה.
ח. ביאור מה שכתב הרמב''ם בפרק ג' מי שנשאו ליבו לקיים מצווה זו כראוי וכו' לא יסיח דעתו לדברים אחרים
ובפ''ג ה''ו שכ' מי שנשאו ליבו לקיים מצווה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים אל ליבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת, כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו', נקט הדין למי שנשאו ליבו לקיים מצווה זו כראוי, פי' שיהא ת''ח גדול שידע ויבין כל התורה, וזהו שמסיק ולהיות מוכתר בכתר תורה, שלזה לא סגי לפי החיוב שכתב בפ''א שהוא עצם המצווה לכל איש מישראל. דמי שנשאו ליבו לקיים מצווה זו כראוי לא יסיח דעתו, ואינו יכול לעשות מלאכה אלא כדי חייו, אף אם הוא רק חיי צער, כדמסיק שם הרמב''ם. ולא כתב זה דלא יסיח דעתו לאיסור, שהרי אם לא קבל עליו בנדר רשאי לחזור בו. ומסתבר שקבלה בדברים בעלמא הוא בדין נדר, כהא ד (נדרים ח' ע''א) אשכים ואשנה פרק זה דא''ר גידל אמר רב שהוא בדין נדר. ופירשו התוס' התם בד''ה האומר, שהוא כנדר לצדקה שהוא חל בדברים בעלמא אף שלא הזכיר נדר ושבועה. אבל מ''מ לא כתב הרמב''ם בלשון איסור, משום דאין זה מהלכות תלמוד תורה אלא מדין נדרים, ואם אמר בפירוש שהוא בלא נדר ליכא איסור מלחזור בו. אבל נקט שרק זה דנשאו ליבו להיות מוכתר בכתר תורה, שהוא כדמסיק שלא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על ליבו לקנות גם עושר וכבוד, הוא קיום מצוות לימוד התורה כראוי. ומסיק איך שיתנהג איש כזה במה שכתב כך היא דרכה של תורה עד סוף הלכה ט'.
הרי מפורש ברמב''ם שקיום מצוות לימוד התורה כראוי הוא להיות מוכתר בכתר התורה, דאלו השניים קיום מצוות לימוד תורה, ולהיות מוכתר בכתר תורה דבר אחד הוא, כדי שלא נטעה לומר שהמצווה היא רק עצם הלימוד, לא כתב בקיצור שילמוד כל ימיו ויעסוק במלאכה רק לכדי חייו, ולכן הוסיף הרמב''ם לבאר הכוונה דקיום מצווה זו כראוי, דהוא בידיעה והבנת כל דברי התורה בחכמה ובשכל, שזהו כתר התורה. כדאיתא בקידושין דף מ''ט (נראה שכוונת מרן זצוק''ל למה שאיתא שם ע''ב, על מנת שאני חכם, אין אומרים כחכמי יבנה כר' עקיבא וחבריו, אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה, ופירש''י דבר חכמה - מילתא דתליא בסברא, הרי שכתר תורה הוא בעניין זה) שהוא ידיעת התורה בחכמה - שהוא בסברא וטעם, כר''ע וחבריו בזמן התנאים, ובזמן הזה בידיעת רוב דברי התורה בחכמה שהוא בסברא וטעם כאחד מגדולי התורה שבדורנו, הוא קיום המצווה כראוי. שלזה לא סגי מה שילמוד כל ימיו ולא יעסוק אף במלאכה, אלא צריך לכל מה שכתב הרמב''ם, שהוא גם שלא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על ליבו עושר וכבוד (שם ה''ו), ולא יהיה מגסי הרוח וגבה לב אלא דכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מליבו (שם ה''ט). אבל אף שמצווה זו דלימוד התורה היא גדולה ביותר, איכא בה קולא גדולה, שחיוב ממש ליכא לכל אחד ואחד מישראל במידה גדולה כזו שיהיה חכם בתורה, אלא שיצא גם בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית אף שלא שייך שידע מזה כל התורה.
הארכתי כל זה לברר חיוב המצווה דלימוד התורה, דהמצווה כראוי הוא להיות מוכתר בכתר התורה, שהוא להיות חכם בתורה, שהוא לידע כל התורה כולה בחכמה והשכל. אך שאיכא קולא במצווה זו שלא הוו עבריינים אף אלו שלא מקיימי מצווה זו ממש, מחמת שעוסק בענייני פרנסה ושאר ענייני גשמיות, אם אך שלומדים זמן קצר ביום וזמן קצר בלילה.
ט. המצווה שיש על כל אחד מישראל ללמוד את כל התורה שהוא לימוד תלמוד בבלי שלא בעיון
וגם משמע מהרמב''ם שאיכא מצווה חיובית על כל אחד ואחד מישראל ללמוד את כל התורה, שהרי נקט גם חיוב זה בפ''א ה''י, שהוא החיוב שעל כל אחד ואחד מישראל שצריך ללמוד עד יום מותו מטעם דכל זמן שלא יעסוק בלמודו הוא שוכח, שמזה הכרח שגם צריך ללמוד, דאל''כ לא היה שייך לאסור השכחה. אבל חיובו הוא רק בזמן שקבע לקיים מצוות הלימוד, והיינו שצריך להשתדל שילמוד בכל יום פרק אחר. אבל הוא לימוד שלא בעיון, שהרי א''א בזמן קצר ללמוד בעיון. אלא שהלימוד בעיון לא שייך למצווה זו שנאמרה בפ''א, ששייך לקיימה אף אלו שלומדים רק זמן קטן ביום וזמן קטן בלילה. והוא מקור ללימוד דף גמרא שהיה ברוב ערי ישראל ואולי כולן שהיה חברה ש''ס, בין ללמוד בחבורת בע''ב כל הש''ס והרב למד זה עמהם, בין לחלוקת הש''ס לבע''ב היכולין ללמוד גם בעצמן שילמדו בהעיר כל הש''ס גם ע''י הבע''ב. וכשהיו בעיר הרבה בתי כנסיות, היה זה ברוב בתי כנסיות בכל ביהכ''נ לעצמה. וכשהתחילו מתרשלין בזה, הונהג ע''פ הגאון ר' מאיר שפירא זצ''ל שהיה אב''ד ור''מ בלובלין, שיהיה דף יומי כללי קבוע בכל העולם. שבלימוד זה מקיימין לימוד כל תורה שבע''פ שנכתבה ע''י ר' אשי ורבינא, שזה שייך להחשיב כולה תלמודא - אף שאין לומדין גם תלמוד ירושלמי, מחמת שקשה הלימוד בירושלמי מפני שאין עליו פירוש מבואר בלשון קצר וברור ונכון כפירוש רש''י על הבבלי - מחמת שהתלמוד בבלי עיקר להלכה. וגם דורות הקדמונים היו הרבה, גם חכמים גדולים, שלא למדו את הירושלמי, וגם הרבה שלא ראו אותו מפני שלא העתיקו אותו הסופרים כל כך כהבבלי. שלכן החשיבו לעניין הלימוד דתושבע''פ שחייבו גם את בע''ב ללמוד, רק תלמוד הבבלי. שזה למדו בע''ב בחברות הש''ס שהיו בהעיירות, וגם קביעות הדף היומי רק בתלמוד בבלי. אבל עכ''פ קיום המצווה כראוי לא נתקיים בזה, וגם ליכא חיוב הכרחי ממש על כל אחד ואחד, ולא נחשבו עבריינין בזה.
י. החיוב שיש לכלל ישראל שיהיו חכמי תורה שיודעים לקבוע הלכה בכל ענייני התורה, ושחיוב זה מוטל דווקא על תלמידי הישיבות שלמדו כבר חשיבות לימוד התורה, ויודעים לעיין בה
אבל ודאי איכא גם חיוב על מצווה זו דידיעת כל התורה בחכמה ובהשכל, להיות חכמים ממש בתורה ולידע גם להורות, שהוא על כלל ישראל, שיהיו בכל דור ודור הרבה חכמים גדולים שידעו כל התורה כולה בידיעה גדולה אף להורות בהם. לא רק בדברים הנוהגים גם בזה''ז, אלא אף בקדשים ואף לטהרות. אך חיוב הקודם הוא לדברים הנוהגים בזמן הזה. ושידעו אף לקבוע הלכתא בדיני קדשים וטהרות נמי, כדכתבו התוס' בזבחים דף מ''ה ע''א ד''ה הלכתא, דכל האמוראין סברי שקובעין הלכתא אף למשיחא, וכדחזינן שכן סובר הרמב''ם, דהא קבע בחיבורו להלכה גם הלכות קדשים וגם דיני פיגול וטהרות וקידוש החודש ומלכים וסנהדרין.
אבל חיוב זה נתקיים אף שאיכא רק מיעוטא מישראל ששייך להחשיבם חכמי תורה, אף שהוא רק למדרגת דורותינו האחרונים. וא''כ צריך לידע על מי מוטל חיוב הזה למעשה לראות שיתקיים זה שיהיו גדולי תורה גם בדור יתמא שלנו. שהרי על אלו שאבותיהם לא לימדום כלל, בין מצד רשעותם בין מצד חסרון ידיעה שאיכא תורה בישראל על כל דבר ודבר - אף על מה שעושין בבית ועל מה שעושין בחוצות ובשווקים בכל מקום ומקום ובכל עניין ועניין - לא שייך שיהיה החיוב, שהרי לא שמיע להו ולא סבירא להו וכל דבר ישר בעיניהם. ואף לא על אלו שכבר יודעין שאיכא תורה בישראל וצריך ללומדה ולידע אותה, אבל העיקר אצלם הם לימודי החול שבמדינה - שזה סוברין לחוב ממש, ולימוד התורה הוא רק למעלה בעלמא בהחשיבות להתפאר ולהתקשט בזה, שאף במיעוט ידיעה ובמיעוט חכמה בתורה כבר סגי זה בדורותינו. אלא על אלו מתלמידי הישיבות הגדולות, שכבר יודעין גדלותה וכבר טעמו מעט מחכמתה משיעורי ראשי הישיבות הגאונים, והורגלו מעט גם להבין בעצמן מתיקות כל סוגיא וסוגיא שבש''ס, ובעיון המפרשים שיודעין כבר לעיין בעצמן מעט, שייך להטיל עליהם את חיוב הגדול לידע כל הש''ס והפוסקים ולהיות מחכמי התורה. מאחר שאף אם כל בני הישיבות יהיו גדולים בתורה, יהיו עדיין מעט מזעיר בעולם.
שלכן כתבתי (באגרות יו''ד ח''ג סימן פ''ב) אשר לבני תורה וגם לבני ישיבות הקדושות אשר ראויין להתגדל בתורה וביראת ה' טהורה, הרי עצם לימוד חול - אף כשליכא לימודי כפירה ותערובות נשים - הוא איסור. וגם הסברתי שכל הזמן וכל הכוחות צריך כדי שיהא גדול בתורה. ומצד עניין הפרנסה, הא אף בדרך הטבע איכא, מאחר שהתירו להתפרנס מרבנות ומלהיות מגידי שיעור בישיבות גדולות וקטנות וגם היא פרנסה כבודה.
יא. לבאר שלא שייך להקשות ממאמרי חז''ל שמחייבים ללמוד אומנות ולעסוק במלאכה לפרנסתן, ומרבותינו הראשונים שעשו מלאכה לפרנסתם
ולא מובן מה שמע''כ ידידי הביא ממה דתניא בקידושין דף כ''ט ע''א בברייתא, שחייב האב ללמד את בנו אומנות ור' יהודה אומר כל שאינו מלמדו אומנות כאילו מלמדו ליסטות. וגם רבי מאיר במתני' סוף קידושין סובר שצריך ללמדו אומנות, ומשמע שכן סברי גם רשב''א (שם, שאומר אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי) ואבא גוריין איש צדיין משום אבא גוריא (שם, שאומר לא ילמד אדם אב בנו חמר גמל וכו' שאומנותן אומנות ליסטים), ומשמע שהלכה כן. ואינו קשה כלל, דהא מדינא דגמ' (נדרים ל''ז ע''א מה אני בחינם אף אתם נמי בחינם) אסור ליקח שכר, והיו מוכרחין ללמדם גם אומנות. אבל בדורותינו שהתירו ליקח שכר, אדרבא מהא שמלמדו האב תורה הרי הוא ממילא גם כמלמדו אומנות, אם לימדו כל כך שראוי ללמד לאחרים וראוי להיות רב באיזה מקום, ויהיה לו גם פרנסה מזה.
ומה שהביא מע''כ ידידי מברכות דף ל''ה ע''ב, שאמר רבי ישמעאל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ, ואמר אביי הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידן, כרשב''י ולא עלתה בידן. הא כוונת ר' ישמעאל הוא רק במלאכת שדהו, שהיו עוסקין רק ביומי ניסן וביומי תשרי, וזה הספיק להו לכל השנה. כהא דהביא הגמ' שם אחר דברי אביי שאמר שהרבה עשו כר' ישמעאל עלתה בידן ואלו שעשו כרשב''י לא עלתה בידן, מה שאמר רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא. ומוכרח כן, דהא במנחות דף צ''ט ע''ב סובר ר' ישמעאל דקרא דלא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה הוא ממש, (דשאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יוונית, קרא עליו את המקרא הזה לא ימוש וכו'), ואדרבה ר' יוחנן אמר (שם) משום רשב''י דקיים לא ימוש אפילו לא קרא אדם אלא ק''ש שחרית וערבית. ואיך אומר ר' ישמעאל בברכות דקרא דלא ימוש אינו ככתבן מצד הקרא דואספת דגנך. אלא דבמנחות איירי בחיוב לימוד התורה כתיקונה לכולי אינשי, שר' ישמעאל סובר דליכא חילוק שלכל אדם די בפרק אחד שחרית וערבית, אלא דהוא דווקא כדאמר הקרא ביהושע לא ימוש מפיך והגית בו יומם ולילה. אבל סובר דלמלאכת שדהו שהוא כדי חייו שלו ובני ביתו מוכרחין אף רבנן לעבוד ואין רשאין לסמוך על הנס. ורשב''י סובר דאיכא חילוק, דהמצווה דלימוד התורה לסתם אינשי מקיימו גם בק''ש שחרית וערבית, אבל לרבנן ותלמידיהון הוא ממש דברים ככתבן כל היום, ואין להם לעשות מלאכה כלל, דרשאין לסמוך על הנס בזה שתהא מלאכתן נעשית ע''י אחרים כמו שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם.
ומשמע דלרשב''י אין תלוי בדור. דאם תלוי בדור, איך הוכיח אביי דצריך לעשות כר' ישמעאל מהא דהרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן, דילמא היה זה שלא עלתה בידן לאלו דעשו כרשב''י משום דאין דורם ראוי לכך. ודוחק לומר דידעו שדורם היה דור הראוי, דהא קרי אביי לדרא דידיה יתמי דיתמי בכתובות דף ק''ו ע''א, עיין שם. אלא משמע שאין תלוי זה בהדור. אך אפשר שאביי לא הוכיח מזה דהלכה כר' ישמעאל אף בדור ראוי כדורו של רשב''י, אלא הוכיח איך הוא לרשב''י בדורו דאביי, דחזינן דלא עלתה למי שעשו כרשב''י, שלכן אין אף לרבנן לסמוך על רשב''י בסתם דור. עכ''פ למעשה איכא הוכחה דאין לעשות כרשב''י אלא כר' ישמעאל בכל דרי, דהא אין מי שיודע לומר על דורו שהוא עדיף מסתם דרי ולומר שיסמכו על נס.
ומרבותינו הראשונים שהיתה פרנסתם ממלאכת הרפואה כהרמב''ם והרמב''ן, ועוד הרבה ידועים ולא ידועים לנו, לא שייך ללמוד מהם כדכתבתי לעיל, שהם לא נהנו מהתורה והוכרחו להתפרנס מאיזה אומנות. וגם באומנות זו דרפואה שנתפרנסו ממנה הא לא למדו זה לפרנסה, כי הא לא לקחו שום שכר מישראל (כדאיתא בנדרים מ''א ע''ב דרפואת נפש בחינם) אלא מנכרים. וגם לא שכר גדול אלא שכר מצומצם, ומנכרים עניים לא לקחו שכר, דהיו מחוייבין לרפאות גם אותן משום דרכי שלום (כדאיתא בגיטין ס''א ע''א). אלא למדו גם חכמת הרפואה כמו שלמדו כל החכמות, שהוא כל ענייני הטבע וענייני פילוסופיא ואסטרונומיא. וכל מה שלמדו לא היה זה מצד עניין פרנסה, שמכל ענייני חכמה שלהם לא היה שייך להיות להם שום ריוח, אלא מעניין רפואה שלקחו מחולים נכרים וגם מחולי ישראל מה שמותר בעד טורחו ובטלה, כדאיתא ביו''ד סימן של''ו סעיף ב', שהוא שכר מעט. ואף מה שלקחו מחולי נכרים לא היה שכר גדול להתעשר. ורק אלו שנעשו רופאים אצל מלכים כהרמב''ם אולי קבע המלך שכר חשוב. ואולי היו רופאים מרבותינו שהיו ממונים בעיירות, שג''כ שכר כזה היה מותר - אף בערי ישראל לבד (משום שמינוי זה אינו מצווה כעצם הרפואה, ולכן מותר ליטול עליו שכר) - שאפשר שילמו שכר חשוב. עכ''פ מרבותינו הראשונים לא שייך למילף זה.
יב. החילוק בין עצם לימוד הרפואה בזמן רבותינו הראשונים ללימוד רפואה בימינו
וגם צריך לידע כי רבותינו הראשונים שעסקו ברפואה היה לימודם מספרי רפואה שחברו איזה רופאים גדולים, או מרופא גדול אחד מפורסם בביתו. וגם לא הוצרך ללימודים אחרים לזה, וכמעט שלא ביטלו מלימוד התורה. ובזה''ז לא שייך זה, כי צריך דווקא לבתי ספר שלהם, וגם צריך ללימודים אחרים וג''כ לימודים אחרים אלה הם דווקא בבתי ספר שלהן, שהוא לפרוש מלימוד התורה וגם רוב היום להיות בחבורה אחרת שלא שייכי לתורה כלל וגם לא למושגי התורה. שלכן לא שייך בזמננו מלאכה זו דרפואה, וכן כל מלאכה שצריך בשבילה להרבה לימודים אחרים - ודווקא בבתי ספר של המדינה - לרובא דרובא מאלו שרוצים להיות בני תורה וגם חכמי תורה. וגם אם ימצאו איזה יחידים שהם ת''ח וגם הם רופאים, הנה בתורה ודאי לא הגיעו למדרגתם בלימוד התורה שהיה להם להיות לפי כשרונותיהם. ואף בחכמת הרפואה לא אפשר להתגדל בחכמתה להרוב מיחידים אלו, אלא כשעיקר עסקו ועיונו הוא רק ברפואה, אשר במשך הזמן יצאו מליבו ענייני התורה. ואף שאפשר שאולי יהיה איזה יחיד ממש שיתגדל גם בתורה, לא שייך לכל אחד ואחד לסמוך על זה.
וידע מע''כ ידידי, שמה שרוצה בדורותינו ואף בדורות הקודמים זה יותר ממאתים שנה שיהיה פרנסתו ממה שיהיה רופא, אינו מצד שתכונת נפשו מסוגל לזה, אלא יותר הוא משום שהוא מכובד אצל סתם אינשי יהודים ונכרים, ורפואה בדרך הטבע היא גם פרנסה כבודה וגדולה. שלכן לא שייך זה להא דבחובת הלבבות בפ''ג דשער הבטחון (ד''ה וכיוון שהתברר חיוב הגלגול) איתא שכתב ולכל אדם יש חפץ במלאכה או סחורה מבלתי זולתה כבר הטביע השי''ת לה בטבעו אהבה וחיבה, ומסיק ומי שמוצא במידותיו וטבעו כוסף אל מלאכה מהמלאכות ויהיה גופו ראוי לה ויוכל לסבול את טרחה יחזור עליה וישים אותה סיבה להבאת מזונו. שזה שייך רק בדבר שיש לו מטבעו כוסף ורצון למלאכה זו מצד טבעת מידותיו, ולא כשהוא מחמת שידוע לו שהעוסק במלאכה הוא מכובד והריוח מזה הוא גדול. שלכן אין תאווה וכוסף זה כלום.
ובעצם משמע לי שמלאכת רפואה אין לה מצד טבעיות האדם שום נטיה לה. דהא בזמן המחבר ספר חובת הלבבות היתה חכמת הרפואה מלאכה המצויה לחכמי התורה, ובפרט לחכמי ספרד שרבנו בחיי המחבר היה מהם, ולא הזכיר מלאכת הרפואה בכלל המלאכות שהזכיר שם בתחילת דיבור זה. ולכן נראה שהוא מטעם שמלאכת הרפואה אין שייך לעניין זה, משום שאין נטייה לאדם אליה מצד הטבעיות. והטעם נראה פשוט, שלא הייתה עניין רפואה דבר טבעי מתחילת הבריאה - שלא היה הכרח לאדם שיחלה, אף שנגזרה המיתה עוד ביום ראשון דהבריאה תיכף אחר אכילת אדם הראשון מעץ הדעת, מ''מ לא היה חולי עד יעקב דבעא רחמי והוה חולשא. אבל עד אלישע לא הוה אינש חליש דמיתפח, אתא אלישע ובעא רחמי ואיתפח, כדאיתא בב''מ דף פ''ז ע''א ובסנהדרין דף ק''ז ע''ב. ולכן לא שייך שיהיה זה בטבע אדם הרצון והכוסף למלאכת הרפואה. וכל הרצון והכוסף למלאכת הרפואה הוא רק מצד הידיעה שהיא מלאכה מכובדת וגם פרנסה גדולה. ואם היתה מלאכה אחרת כבודה ויש ממנה פרנסה גדולה לא הי''ל שום רצון להיות רופא ולהתעסק בחולים.
יג. אם יש איסור לבן ישיבה להפסיק ללמוד בישיבה כדי ללמוד רפואה, ובמה שביטול תורה אף שהוא לצורך מצווה אינו עושה שתורתו תשתמר
אבל עכ''פ למעשה איסור ממש ליכא אף על מי שאף אחר שלמד הרבה שנים וראוי להתגדל בתורה, ומניח עיקר הלימוד והולך לבתי ספר של המדינה ללמוד חכמת הרפואה או הנדסה וכדומה, מחמת שרוצה להרוויח ממון הרבה, ובדרך הטבע רואה רק מלאכות אלו ראויין לזה, או שרצונו בזה מחמת שחושב שישיג שידוך יותר טוב לפי רצונו, אף שודאי לא שייך שיתגדל בתורה וגם יוקטן ידיעתו והבנתו בתורה - אם ימצא מקום שלא יהיו תערובות נשים שאז אסור אף שלא יצטרך ללמוד לימודי כפירה. אבל מצוות לימוד התורה וידיעתה לא קיים, אף שהתורה נתנה רשות למי שרוצה להתעסק בענייני הרווחת ממון אף שהוא להתעשר, ויהיה עדיין מחוייב לקבוע זמן ביום ובלילה כפי שיהיה אפשר לו. ואם יוכל גם להתעמק בלימודו יצטרך גם להתעמק ולעיין כפי האפשר. אף שגדולות לא שייך שיהיה מזה, דהא גם בחסידים הראשונים הקשה הגמ' בברכות דף ל''ב ע''ב וכי מאחר ששוהין תשע שעות בתפילה תורתן היאך משתמרת, ותירץ דמתוך שחסידים הם תורתם משתמרת. הרי מפורש שבלא זה לא היה שייך שיהא תורתן משתמרת אפילו במעשה נסים. והוא משום שברור שלא יעשה נסים למי שמבטלין מלימודם מחמת שרוצים להתעשר. וגם ברור ופשוט שאף כשיעסוק אדם במצוות כל הימים ולא ילמוד, ליכא עניין ברכה זו דהיה בחסידים הראשונים. עיין בירושלמי פסחים פ''ג ה''ז דרבי אבהו שלח לר' חנינה בריה יזכי בטיבריה אתון ואמרון ליה גמל הוא חסד שלח ומר ליה המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא שכבר נמנו וגמרו בעליית בית ארום בלוד שהתלמוד קודם למעשה, והובא ברא''ש כתובות דף י''ז ע''א (סימן ה') עיין שם, ואיתא כן גם בירושלמי חגיגה פ''א ה''ז.
וגם אפשר שאף במקום שנדחה ת''ת בשביל מצווה, דהוא במצווה שא''א לעשותה ע''י אחרים כדאיתא במו''ק דף ט' ע''ב שדרשו כן ר' יונתן בן עסמי ור' יהודה בן גרים, נמי לא תחשב המצווה כלימוד התורה אך שמ''מ נדחה - ומ''מ לא מצינו שביטול זה הוא לעניין המציאות ממש כלא ביטל - שבמה שילמוד אח''כ אף שהוא זמן מועט באותו יום, או במה שילמוד למחר, ידע היטב כמו שלמד היום והשעות שהיה עסוק בבניין הסוכה והשגת הלולב. דרק בתפילה ובחסידים הראשונים נאמר זה. וגם הא אדרבה מפורש בשבת דף י''א ע''א, דתניא חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לק''ש ואין מפסיקין לתפילה, ומוקמי כן סיפא דמתני' מפסיקין לק''ש ואין מפסיקין לתפילה. וא''ר יוחנן לא שנו אלא כגון רשב''י וחבריו שתורתן אומנותן. הרי שאף רשב''י וחבריו לא היו בזה כחסידים הראשונים שאף שלא למדו זמן גדול היה ידוע להם כלמדו כל היום, שלכן הוצרכו לדחות התפילה. וכ''ש שבדורותינו שלא שייך מי שאף יחשוב שהוא כבר תלמיד חכם גדול, ואף שלא ילמוד אלא מעט יוכל להתעמק ולהבין ולזכור. ואם נמצא כזה הוא שוטה וגס רוח. אבל מ''מ צריך מי שפסק ללמוד תורה בישיבה להתעמק ולהבין לפי מעט הזמן שיכול - אבל ודאי לא שייך לו אף לטעות לומר שמקיים כראוי מצוות לימוד התורה. אך שאינו עושה איסור ממש, משום דעכ''פ איכא קולא לאינשי שאם רוצים להתעסק במלאכה וסחורה וכל דבר אף להתעשר רשאין.
יד. בעניין בחורים שאינם מצליחים בלימודם, אם מותר להם לעזוב את הישיבה ללמוד לימודים אחרים
ומש''כ מע''כ ידידי שיש הרבה שמחמת ששומרין איסורים מתפחדים לעסוק בחיי שעה, ויושבים בהישיבה על ספר פתוח ואינם לומדים ממש, שלימוד כזה אינו מצליח. לא שייך שיהיה טעות כזה, ורק הוא עצלות בעלמא, שאף שלומדים - אם אפשר להם להתעמק יותר לפי כשרונותיהם, ואינם מתעמקים אלא לומדים לפום ריהטא, הוא עצלות היגיעה בכשרונותיו שהוא ג''כ ביטול תורה באופן גדול. וצריך להוכיח אותן בדברים מסבירים, ואם לא יקבל מחבירו צריך לראות שראש הישיבה יוכיח אותו, שבודאי יקבלו אלו המתעצלים להעמיק בלימודם.
ובדבר בחורים שאינם מצליחים בלימודם והוא מצד שאין להם כשרונות, וללימודים אחרים יש להם כשרונות, הרי בלימוד התורה שייך למי שלומד התורה להתגדל בכל אופן. כי אף אלו שאין יכולין להתעמק אבל יש להם כח הזיכרון יכולין להתגדל ברוב הלימוד לידע כל הש''ס ורבותינו המפרשים והפוסקים לפום ריהטא, שזה ג''כ עניין גדול בתורה. וגם עלול מצד רוב הלימוד גם להשיג כח התעמקות ולהבין ביותר אף מצד הטבע קצת. וגם איש כזה הרי ודאי יזכה כלפי שמיא שיצליחהו השי''ת בלימודי התורה, ויהיה לו גם כח התעמקות בלימודו ובהבנה הישרה והנכונה, ויהיה מגדולי התורה. ואדרבה אם יחסר לו להבין בענייני רפואה כראוי הרי עלול להזיק אינשי, דיטעה להבין המחלה והרפואה, כמו שמצוי מאד ברופאים מצד חוסר הבנתם ועצלות העיון. וכן הוא בשאר ענייני חכמה שייך לטעות כשיחסר לו הבנה נכונה. וג''כ אם לא שייך שיטעה בענייני נפשות משום שאינו עוסק בזה, עלול הוא עכ''פ להיות מזיק ע''י טעות. וכשיעסוק בעניינים אחרים הרי מצד המלאכה עצמה אין לו במה לבקש מהשי''ת שיצליחהו, אלא מצד הביטחון והאמונה, שג''כ הולכת ומתמעטת באלו שאינם עוסקים בתורה.
טו. אם כדאי להחשיב אלה שעזבו את הישיבה לבני תורה, משום החשש שמא יתקלקלו יותר
ומש''כ מע''כ ידידי על מה שכתבתי בתשובה שם שאף מי שלא יתקלקל בבתי ספר של המדינה אבל איך שיהיה לא שייך שיהיה אף בן תורה, שח''ו יצא מזה קלקול לאלו שסוף סוף יכנסו לעסק פרנסה. וכוונת מע''כ הוא שיכנסו ע''י שתחילה יעזבו לימודם בהישיבה ללימודי חול בבתי ספר דהמדינה, ואם לא יתחשבו כבני תורה יתייאשו מלעלות יותר בתורה ויראה ולא יקבעו אף זמנים קטנים לתורה. אבל הא יותר תמוה מה שלא ראה מע''כ קלקול היותר גדול ע''י שיתחשבו לבני תורה, שכו''ע יאמרו שכיוון שגם אלו שעזבו לימודם בתורה ועסקו בלימודי חול הם מתחשבים בני תורה ותלמידי חכמים למה לן להתעמל בתורה ויראה. וחשש זה מצינו בגמ' מנחות דף צ''ט ע''ב, דעל מה שאמר ר' יוחנן משום רשב''י אפילו לא קרא אדם אלא ק''ש שחרית וערבית קיים לא ימוש, מסיק הגמ' ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ. ופירש''י שלא יאמר בק''ש סגי ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה, ועוד גרע דהא אינשי שלמדו תורה ג''כ יאמרו כן. והכא לא שייך טעמא דרבא דפליג שם ואומר מצווה לאומרו בפני ע''ה, שטעמו הוא כדפרש''י דאדרבה ידעו מזה דאם משום קריית שמע נוטל שכר גדול כזה כי אז תצליח את דרכיך, אם היה עוסק כל היום כ''ש ששכרו גדול ומרגיל את בניו לתלמוד תורה, ל''א סברי דממה דעמלי רבנן וגרסי כולי יומא אף דמצי פטרי נפשייהו בקרית שמע, ששכר לימוד התורה גדול מאד. דהא כאן רואים שגם אלו שעזבו לימודם בתורה ולמדו לימודי חול ג''כ הא הם בני תורה ות''ח כמותם דהרי אלו שעוסקים כל היום בתורה נמי מחזיקין אותן לבני תורה ות''ח.
אבל חשש זה דהם עצמן שבאמת ובעצם אינם בני תורה יגרעו כשלא יחשיבו אותן לבני תורה ות''ח, לא מובן. דכי מגרעין אותם מכפי שהם, שהם עצמן אין להם להחשיב עצמן במדרגה זו דבני תורה ות''ח, מאחר שאין לומדין התורה בקביעות כבני תורה. ואף כבוד הם רוצין יותר מאלו שישבחום יותר בהחכמה שמתפרנסין ממנה דהוא חכם וגדול ברפואה וכדומה, וחשוב גדול אצל רופאים וכדומה, משישבחוהו שהוא חכם בתורה, שלא יהיה לו כלום משבח זה ואפשר שיגרעו לו בשבח זה - שיאמרו שמסתמא אין במה לשבחו בחכמת הרפואה שלכן משבחין אותו בחכמת התורה, שאין זה עניינו וצורכו. ואם מצד יצה''ר דגאוה רוצה גם שישבחוהו בחכמת התורה, לא שייך שיתחייב זה לעשות רצונו ואין לחוש לזה. אלא אם נזדמן שכבר הוא גדול בתורה ממש, אז ודאי יש לכבדו מצד הדין, ואין לסלק זכותו - אף אם יש טעמים בזמננו שלא לכבדו בכיבודי התורה לתלמידי חכמים, שלא יגררו אחריו שיטעו לומר שגם הם יכולין להיות גדולים בתורה וגם לילך לבתי ספר של המדינה, להיות חכמים גם ברפואה וחכמות אחרות כדומה. דאין לגרוע זכותו בשביל חששות.
ומש''כ מע''כ ידידי מה שהרבה יראים ושלמים עוסקים באומניות חשובות ועכ''ז עיקר מגמתם בחיים הוא עסק התורה והמצוות - האם נימא שאינם בני תורה. למותר הוא להשיב כי כבר כתבתי שודאי הם אנשים כשרים, אבל לא שייך להחשיבם לבני תורה. אלא דהתורה נתנה קולא שליכא חיוב ממש על כל יחיד שיעשה תלמיד חכם. אבל בני תורה ותלמידי חכמים אין נחשבים אלא מי שמקיימין מצווה זו דלימוד התורה כראוי, שהוא להיות מוכתר בכתר תורה. דהוא דווקא כשלא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא יעסוק במלאכה וסחורה אלא כדי חייו. וכשלא אפשר לו בזה יצטרך לזון מן הצדקה. אבל בזמננו זה מאות בשנים שנוהגים היתר אף לכתחילה לקבל משרת רבנות בשכר, וכן משרות מגידי שיעור בישיבות גדולות וקטנות, יצטרך ליקח אחד ממשרות האלו. אבל אם ירצה דווקא להתפרנס שלא ממשרות אלו, אלא מאומניות שטרוד בהו כל היום, כי רוצה לחיות חיי עשירות, וכ''ש כשרוצה להתפרנס דווקא ממלאכת רפואה וההנדסה וכיוצא דווקא, שצריך לבטל לגמרי הרבה שנים אפילו עוד קודם שיהיה שייך להרוויח מזה כלום, ועוד צריך להשיג במתנה ובהלוואה על הוצאת הלימוד דחכמות אלו, לא שייך כלל לחשוב מזה למי שרוצה להיות בן תורה שיעשה בן תורה מזה. ודורות שכל בני ישראל היו בני תורה ותלמידי חכמים היו רק דור המדבר שלא עשו מלאכה כלל, והדור שנכנסו לארץ עם יהושע שכל ימיהם ראו הנסים, ודורו של חזקיהו המלך. אבל לא היו כולם בני תורה אף לא בדורות הכשרים כדורות של דוד ושלמה. ודורו של חזקיהו לא היו כל ישראל, אלא ב' השבטים שהיו תחתיו.
טז. בדבר אלה שאינם ראויים להתגדל בתורה, ואלו שיש להם חשק לעיין בשעותיהם הפנויות בענייני חכמות
ומש''כ מע''כ ידידי בדבר אלו שאינם ראויים להתגדל בתורה מצד שאין להם כשרונות ואפי' הוא מצד עצלות יהיה מאיזה טעם שיהיה ודאי לא שייך לחייבם ללמוד כחיוב שכתבתי לבני תורה, ורשאי ללמוד איזה מלאכה שחושב שלפי דרך הטבע היא מלאכה יותר ראויה, אף שיצטרך לבטל זמן הרבה גם על הכנה למלאכות ההם - עיין בסידור ריעב''ץ אחר תפלת שחרית בהלכות תלמוד תורה סעיף י''ח מה הדברים שחייב ללמוד איש שאינו יכול ללמוד הרבה - כדרך האינשי שעושין. ואם ראוי ללמוד מלאכת רפואה והנדסה ג''כ רשאי, אם יוכל ללמוד זה בלא לימודי כפירה ובלא תערובות נשים. וטוב שיעשה כל דבר ע''פ ת''ח ויתיישב עמו בכל דבר.
ובדבר אלו שיש להם חשק טבעי לעיין בשעות הפנויות בענייני הבריאות וגם בענייני חכמות אחרות לידע מהם מה שאפשר לפום ריהטא, איני רואה בזה שום חיסרון אם אך לא יבטל מסדרי הישיבה - אף לא המוכרחים אבל הראויים - מאחר שאין עיונו בהם דרך עמקות ודרך יגיעה רק בעיון בעלמא בשעות המנוחה, והוא לו עניין הנאה ואולי גם תועלת. ואין צורך למה ששמעת בשם גדול אחד שאנשים כאלה אם אינם ממלאים תשוקתם במקצת לא ילמדו כראוי, שאין לחוש לזה. אלא גם בלא זה אין שום טעם להטיל איסורים בעלמא. אבל אם יראו שהוא מבטל מזמן הלימוד, או אף שהוא מטריד את מחשבתו, צריך חברו לדבר אליו בדברים מובנים - שהוא רע לפניו עיון זה הרבה, אלא מעט כפי שירשוהו, או למסור זה לאחד מחבריו שיעיין בזה כפי שחברו ירשה אותו, וזה יותר טוב.
והנני המברכו בהצלחה גדולה בתורה וביראת השי''ת ובזה יהיה חפצו ורצונו תמיד
משה פיינשטיין.

(מספר ''אנא עבדא'' תולדות הגה''צ רבי צבי קובלסקי זצ''ל בן ביתו של מרן החזו''א זצוק''ל).