אברהם דב גרינבוים
יום שני, 07 בדצמבר 2015, 10:00

ידעת בדיוק איפה אתה אוחז איתו, מה הוא חושב עליך והיכן יניח לך רגליים. היו בו את מידת ה''פיו וליבו שווים''. עורך השבועון החרדי 'בקהילה'מוצא נקודת זכות באיש שהוכר כשונא חרדים

מילותיו האחרונות אותן כתב יוסי שריד שהתפרסמו ב''הארץ'' היו תחת הכותרת: ''ישראל, אף על פי'', כפרפרזה למאמר חז''ל הידוע ''ישראל, אף על פי שחטא ישראל הוא''. הוא לא התכוון למאמר הזה, ממש לא. הוא בקושי האמין באלו שכתבו את הטקסט הזה. גם בטורו זה, האחרון, הוא מתכחש לאלוקים. מסכן, תינוק שנשבה ובחר להישאר באזיקיו.

ובכל זאת, נקודה חיובית ניתן למצוא ביוסי שריד, דווקא בגלל מאמרם הנזכר של חכמינו: ''ישראל, אף על פי שחטא - ישראל הוא'' ונקודת הזכות הזו שייכת אולי בכלל למחנה אליו השתייך, היה פטריוט שלה שנים רבות ואף הלך אחריה בעיניים עיוורות, אולי עיוורות מדיי.

כלפי מה הדברים אמורים? מדינת ישראל הקימה את עצמה מעפרה והפכה לשני מחנות, סוציאליים לכאורה לאחרים וסוציאליים לעצמם. בעוד מחנה השמאל ישב בארץ והנהיג אותה בימי בראשיתה, הקים את הקיבוצים ומערכות הביטחון והמשפט, עלו ובאו אחריהם יהודי ארצות ערב.

העולים באו לישראל בכמה מבצעים הרואיים, שוכנו במרכזי קליטה והפכו לכוח, גם פוליטי. תחילה זה לא היה מורגש, הם היו מנדטים ספורים כאן ושם. לא השפיעו ולא הזיקו. המפנה הגדול חל במהפך של בגין ב-1978. אז קרה מה שלא קרה מעולם: השמאל הרגיש לראשונה שמישהו לוקח לו את ההנהגה, את הבכורה, את המדינה.

מאז, כל דבר הלך כאן עקום במדינה. השמאל והימין עלו וירדו תכופות בכוחם. המרכז הלך וצבר יותר כוח. העניינים הערכיים של סוציאליזם ושמירה על השטחים זזו הצידה לטובת הביטחון האישי, הכלכלה הפרטית והזכות העצמאית של כל עובד ואזרח.

והיו אנשים שנשארו שמאל: שומרים על המדינה, לא מוכנים לזוז, קוראים תגר על המנהיגות האחרת, השונה, ועושים שלום בשם עצמם עם כל אויב והגרוע שבהם. בדרכם שלהם, בלי מנדט. אז מה? אנחנו הקמנו מדינה.

אמנם לא זו נקודת הזכות שלהם, אולי נקודת החובה. אפשר להבין ללבם. אבל מה שכן נזקף לזכותם ובכל הממשלות בהן היו חברים או שולטים, ראו זאת במוחש: פיהם וליבם שווים. שונאים אותך - שונאים. מטרפדים לך - מטרפדים. מגיע לך - מגיע. לא מגיע - לא.

הימין לעומתם, הגיעו מהשטייטל ומיישובי הפיתוח. הם למדו לשרוד: תביא פיתה - קבל בצל. תן חומוס - קח פול. על הדרך גם עשו איזה שטיק אחד או שניים, כדי לשרוד. הבטיחו, לא תמיד עם כיסוי. הבטחתי ולא הבטחתי לקיים, אמר אחד המנהיגים שלהם. ובצדק.

השמאל לא הבטיח ולא קיים. ידעת בדיוק איפה אתה אוחז איתם, מה הם חושבים עליך והיכן הם יניחו לך רגליים. את מידת ה''פיו וליבו שווים'' גם היה לשריד. שמעת אותו והוא אמר בדיוק את מה שהוא חושב, מה שהוא מאמין ומה שהוא מתכונן לעשות.

רק לאחרונה שמעתי אותו אומר בקולו: ''עיפה נפשי מחוק הגיוס. את החרדים לא יגייסו ואין בהם כל צורך''. זה היה ביום של תיקון חוק הגיוס. והוא לא חשש או פחד לומר את האמת שלו, גם אם היא לא נעמה לאזני אנשים רבים.

הוא היה אמיץ, נועז, ריאליסט. ובעיקר מי שאינו פוחד מלעמוד מאחורי האמת שלו. בעולם השקר, גם זה משהו.