''כתב לגרש את הגדולה - לא יגרש בו את הקטנה. קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה, הא גדולה מצי מגרש ביה, אמר רבא: זאת אומרת, שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת - מוציאין שטר חוב על אחרים. אמר ליה אביי: אלא מעתה, רישא דקתני: שמי כשמך - פסול לגרש בו, שני הוא דלא מצי מגרש ביה, הא ראשון מצי מגרש ביה, והא אמרינן: ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב! אלא מאי אית לך למימר?''.

כתב בחידושי הרמב''ן:
''והא אמרת אין אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב. פירוש אף על גב דלא דמיא לגמרי, דהתם יכול לומר לא אני לויתי אלא חבירי לוה ולשעבד עצמו כתב לך, וכאן הואיל ואין לחוש לנפילה ליכא למימר הכי, אעפ''כ יש לחוש שמא חבירו נתן בה עיניו וכתב ונתן לה גט זה כדי להוציאה מבעלה ותנשא לו''.
פירוש, קושיית אביי אינה מובנת. אמנם יוסף בן שמעון אינו יכול לתבוע כי ידחוהו בטענה שיוסף בן שמעון השני הוא שהלווה. אולם אם יוסף בן שמעון השני הוא שגירש את אשתו, הכיצד הגיע גט זה לאשתו של השני?! על כך ענה רש''י שחוששים שנפל מידי אותו בעל שנתכוין לגרש את אשתו. על כך הקשה הרמב''ן שלנפילה לא חיישינן וכיצד ניתן להשוות זאת למוציא שטר חוב על יוסף בן שמעון? ותירץ שמכל מקום חוששים שהבעל השני עשה קנוניא עם אשה זו.

אך עדין קשה, דילמא ''לא חיישינן לקנוניא'' (מסכת בבא מציעא דף יג ע''ב), שהרי ''אין אדם חוטא ולא לו''; ושאני המוציא שטר חוב על יוסף בן שמעון, שמא הלווה לשני, ואין כאן לא נפילה ולא אחר המסייעו!