האווירה בין יהודי פולין ''שארית הפליטה'' מיהדות של 3 מיליון יהודים הייתה קשה. נראה היה שהשלטונות הקומוניסטים, סגרו סופית את השערים לעלות לארץ ישראל.

בבית הספר היהודים התחילו ללמד פולנית, מה שלא נעשה מאז השואה, סימן מובהק שהיהודים שנותרו בפולין, יישארו שם, כנראה עד בואו של המלך המשיח.

2. ערב טו בשבט, השיגה הקהילה היהודית, ארגז של תפוזי זהב מארץ ישראל. והם נמכרו במחיר לא זול, תפוז אחד לכל משפחה.

3. ערב מושלג אחד, חוזר אבא ז''ל מהעבודה והחליט לקחת אותי, ילד בן 6, לרכוש יחדיו עימו את התפוז הנכסף מארץ ישראל. אימא ז''ל, התנגדה שבנה בן ה- 6 יצא בערב חורפי ומושלג שכזה, אך אבא התעקש, לקח את שקית הטלית ויחד יצאנו לדרך. כך צעדנו בשלג, כאשר אבא הטיל עלי ''את האחריות'' לשאת את השקית שבתוכה התפוז היחיד שרכשנו.

4. בבית שמנו את התפוז בקערה גדולה, שהונחה במרכז השולחן. השכנים היהודים באו להתבונן בתפוז מארץ ישראל, ולגאוותי לא הייתה גבול, על כן הזמנתי את חברי, לראות את ''התפוז מארץ ישראל''.

5. בליל טו בשבט, התיישבנו בבית מסביב לשולחן, לסעודה משפחתית וחגיגית. אבא ברך בורא פרי העץ ושחיינו, ואז עשה ''מעשה שלא יעשה''. הוא לקח סכין וחתך את התפוז מארץ ישראל. ואני, ילד יהודי קטן, פרצתי בבכי. איך אפשר לחתוך את התפוז היחיד מארץ ישראל, שכל כך התגאיתי בו?. ואז אבי, הוסיף את התפילה שהייתה נהוגה בגולה בליל טו בשבט: ''יהיה רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתעלינו בשמחה לארצנו, לאכול מפריה ולשבוע מטובה''.ואזי אימי, מורתי ז''ל, פרצה בבכי מר, כל כך גדולים היו הכסופים, לעזוב את הגלות ולעלות לארץ ישראל.

6. את הנחמה מצאתי בקליפות התפוז, אותם שמרתי בקופסת קרטון מיוחדת. הקליפות החלו להירקב, אבל אני שמרתי עליהן מכל משמר.

7. כעבור כמה חודשים, בעזרת שוחד קיבלנו את ההיתר המיוחל, לעזוב את פולין, שם חיה משפחתנו כ - 800 שנה. אני רציתי לקחת עמי את קליפות התפוז מטו בשבט. אך אימא ז''ל הסבירה לי, שבארץ ישראל יהיו לנו הרבה תפוזים, והקליפות נשארו על אדמתה הטמאה של פולין.