פירש תוספות: ''ומגורשת לעולם''. וכן כתב רש''י בסוף העמוד הקודם: ''ושוב אינה אשתו עד שיחזור ויקדשנה''. והוסיף שם תוספות: ''מיד כשאמר {רבא} כיון דפסקה פסקה – הבין שכן הוא''.
כלומר שרבא הסיק בפשטות שהיות שהקנין התבצע, נחוץ קנין אחר כדי להחזיר את המצב לקדמותו. וזאת משום שלא ניתן לעשות קנין לזמן קצוב, וכדברי השגת הראב''ד בהלכות מכירה כג, ו. ומשום כך נקטו תמיד בלשון: ''נכסי לך ואחריך לפלוני'' (כתובות צה ע''ב; סוטה כא ע''ב; בבא בתרא קכט ע''ב; קלג ע''א וע''ב; קלז ע''א), שאז נתן לצמיתות אלא שלא נתן כלל את הזכות להוריש, ואת מה שנשתייר נותן הוא לאדם אחר. ולא נקטו בלשון: ''לך לשנה ואחריה לפלוני''. וגם המוכר בזמן שהיובל נוהג מוכר לעולם. ואף שאמרו: ''לעולם - לעולמו של יובל'' (מסכת קידושין דף טו ע''א; כא ע''ב), אין ההפסק בא מכח הקנין שקצוב לזמן, אלא: ''זביני מעליא הוא, ויובל אפקעתא דמלכא היא'' (מסכת בבא מציעא דף קט ע''א). ולמרות זאת הקנין אז אינו לגוף הקרקע אלא לפירותיה בלבד, כמפורש במסכת גיטין סוף דף מז ע''ב: ''המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג, רבי יוחנן אמר: מביא וקורא, ריש לקיש אמר: מביא ואינו קורא; רבי יוחנן אמר מביא וקורא, קנין פירות כקנין הגוף דמי; ריש לקיש אמר מביא ואינו קורא, קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי''. וכן כל מכירה לזמן קצוב אינה אלא מכירה של ''דקל לפירותיו'' – לאותם פירות של אותו זמן. המכירה היא תמידית עבור פירות מוגדרים. וכך כתב הרמ''א בהגה בשו''ע חו''מ רמח, ג.