מסכת קידושין דף ח ע''א - ע''ב''אמר רבא אמר רב נחמן: אמר לה התקדשי לי במנה, והניח לה משכון עליה - אינה מקודשת, מנה אין כאן, משכון אין כאן. איתיביה רבא לרב נחמן: קידשה במשכון - מקודשת! התם במשכון דאחרים, וכדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון? שנאמר: (דברים כד, יג) וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה, אם אינו קונה - צדקה מנין? מכאן לבעל חוב שקונה משכון''.
צריך ביאור, היות שבעל חוב קונה משכון ולכן יכול לקדש במשכון של אחרים, למה לא יוכל לקדש גם במשכון של עצמו ותתקדש במה שקונה במשכון?
בשלמא לסוברים שדברי רבי יצחק שבעל חוב קונה משכון עוסקים רק במשכנו שלא בשעת הלואתו, וכדברי הגמרא במסכתות בבא מציעא דף פב ע''א; ושבועות דף מד ע''א. הם יפרשו שתירוץ רב נחמן: ''התם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק'' עוסק במשכנו שלא בשעת הלואתו וסוגייתנו סומכת על הנאמר בסוגיות האחרות. ואילו דברי רב נחמן: ''התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה'' עוסקים במפורש במקרה שגם ההתחייבות במלוה גם הנחת המשכון וגם הקידושין נעשו יחד.
אולם לדעת הרמב''ן והרשב''א הסוברים שרבי יצחק עוסק גם במשכנו בשעת הלוואתו שכן רוב הסוגיות שהביאו את הדין לא חילקו בכך, וגם הסוגיות שחילקו – לא חילקו אלא בדרך דחיה וקושיה, ולא להלכה; כיצד יבארו הם את החילוק בין משכון שלו לבין משכון של אחרים?
אלא שלשון: ''התקדשי לי במנה'' מורה שרוצה לקדשה בעצם החוב ולא במשכון, ואינה מקודשת אז כי עדין לא נתן לה מאומה. מה שאין כן לשון: ''קידשה במשכון'' משמעו שפירש שמקדשה בעצם המשכון כלומר במה שקונה בו. וכך יש לפרש את דברי כמה מהראשונים שדנו בזה.
ואין להקשות: למה אם כן רב נחמן שתירץ: ''התם במשכון דאחרים'' לא האריך בדבריו ותירץ: ''התם במפרש שמקדשה במשכון'', ובכלל זה גם במשכון של עצמו? שכן י''ל שהעדיף את הדוגמה הפשוטה של משכון דאחרים כי אז נותן הוא לה רק את המשכון שברשותו, וגלוי שמקדש דוקא בו.
וכך י''ל גם לתירוץ הראשון שהוזכר לעיל: ''בשלמא לסוברים''; גם לדעה זו אין להקשות: למה רב נחמן שתירץ: ''התם במשכון דאחרים'', לא תירץ: ''התם במשכון שלא בשעת הלוואה'' ובכלל זה גם במשכון של עצמו? כי י''ל שהעדיף דוגמה פשוטה וקצרה: ''במשכון דאחרים וכרבי יצחק'', וממילא יודעים אנו במה מדובר.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
צל"ש
