מעטים מגדולי ישראל זכו שלשמם יוצמד התואר "קדוש".

אחד היחידים הוא: רבי חיים בן עטר זצ"ל המכונה "האור החיים הקדוש".

סגולה גדולה ללמוד כל שבוע מתוך ספרו של "האור החיים",

בפרט בימי חמישי ושישי בערב.

הבעש"ט העיד שכל דבריו עפ"י רוח הקודש.

רבי פנחס מקוריץ היה אומר ש"אור החיים" מאיר את כל העיר בה נמצא הספר, וכאשר היה בנו חולה יעץ לו ללמוד בספר כסגולה לרפואה.

רבי ישראל מרוז'ין היה אומר שהלימוד בו מסוגל לטהר את הנשמה.

ידוע בשם אחד הצדיקים שאמר שהלימוד בו בערש"ק סגולה לזש"ק.

בכדי לאפשר גם למי שאינם מחובשי בית המדרש באופן קבוע ללמוד זאת, הבאנו במצו"ב מספר קטעים מספרו בלשונו (יש עניין לקרוא אותו בלשונו גם אם אינו מובן) ובמקביל הבאנו את פירוש הדברים בלשון המובנת לכל.

תודה לרב א"פ שכתב את הפירוש, והרבנים ב' וש' שהגיהו ושיפצו את הפירוש לקראת הדפסתו, והרב י"ר שהוציא אותו לאור, כולם יעמדו על הברכה.

כל הזכויות לא שמורות וכל אחד יכול להפיץ לזיכוי הרבים. (לא למטרות מסחריות).

החומר נמצא בעמוד הבא.

פרשת נצבים

באור

פרק כט פסוק יג

"ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת"

צריך להבין, מדוע התורה צריכה להשמיענו "ולא אתכם לבדכם" אם בפסוק הבא נאמר "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום"?

יש לומר, שהקב"ה בא לחייב את אלו אשר היו שם בעצמם לקבל על עצמם להנחיל את הברית גם לדורות האחרים.

לכן, אם היה כתוב רק את הפסוק האחרון, היינו מבינים שהקב"ה אמנם מחייב גם את הדורות שיבואו אחר כך, אבל אין זה מחייב את אלו שנמצאים עכשיו, על זרעם. לכן נאמר פעמיים, לחייב הן את הדורות הבאים, והן את הדור הנוכחי, לקבל את דברי הברית על עצמו ועל הדורות הבאים.

פרק כט פסוק טו

"כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם"

מלשון "כי" נראה שהפסוק בא לתת טעם, ויש להבין פשר הדבר?

הרמב"ן אומר, כי יש כאן טעם למה שנאמר בסמוך "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה'".

ברם פירוש הרמב"ן דחוק, כי לא נראה שהקדימו את הטעם לדבר שנאמר אחר כך.

אלא כך יש להסביר: לכאורה כיצד חייבה התורה את בני ישראל לקבל את התורה גם על זרעם, הלא כלל נקוט בידינו "אין חבין לאדם שלא בפניו", כלומר, אדם לא יכול להתחייב בשביל חברו, אם כן כיצד התחייבו בני ישראל בשביל הדורות הבאים.

לכן התורה אומרת "כי אתם ידעתם את אשר ישבנו במצרים וגו'", כלומר, אתם ראיתם את תועבות הגוים, לכן אתם בקבלכם את התורה, אתם זוכים, ויש כלל ש"זכין לאדם שלא בפניו", כלומר, דבר זכות יכול אדם יכול לזכות בשביל חברו גם שלא בפניו.

פרק ל פסוק ב

"ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך"

לפני כן התורה אמרה "והשבות אל לבבך", ומדוע מוסיף הכתוב "ושבת"?

יש לומר כי "והשבות אל לבבך" מדבר על עצם ההכרה של האדם בטעותו והידיעה כי לא טוב עשה. ואילו "ושבת עד ה' אלקיך" הוא השלב הבא, שמטיב דרכו בפועל.

פרק ל פסוק ו

"ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך"

צריך להבין, אחרי שהתורה אמרה "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו", מדוע צריך ה' למול את לב האדם?

עוד צריך להבין, בפסוק ח' נאמר "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'", נראה מכך שגם אחרי שמל ה' את לבבו עדיין לא הגיע לתשובה שלמה.

יש שלושה חלקים כלליים במצות ה': הראשון, עסק התורה. השני, שמירת מצות לא תעשה. השלישי, קיום מצות עשה.

לכן, כשהתורה מדברת על התשובה היא מקיפה את כל החלקים הללו:

כנגד תלמוד תורה אומרת התורה "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו", "בקולו" היינו תלמוד תורה. וכנגד זה אמרה התורה "ושב ה' את שבותך ושב וקבצך", כמו שאמרו חז"ל שבזכות עסק התורה יהיו בני ישראל נגאלין.

כנגד שמירת מצות לא תעשה, נאמר "ומל ה' אלקיך את לבבך", שהרי ערלת הלב היא הגורמת לאדם לעשות רע. על זה נאמר "ומל ה' את לבבך", שלב האדם יהיה טהור ולא יעשה את האסור.

וכנגד קיום מצות עשה נאמר "ואתה תשוב וגו' ועשית את כל מצותיו", זו מצות עשה.

ומיד לאחר מכן כתבה התורה את השכר והתועלת, ואמרה התורה "והותירך ה' אלקיך וגו'".

האור החיים כלשונו

פרק כט פסוק יג

קשה למה הוצרך לומר 'ולא אתכם וגו'', ולא הספיק באומרו 'את אשר ישנו וגו'', שהם אותם שהיה מדבר עמהם 'ואת אשר וגו'', ומובן הדבר שלא אתם לבדם הוא כורת וגו'.

אכן כוונת הכתובים הוא שבא לחייבם לקבל עליהם הברית והאלה ועל זרעם הבאים אחריהם עד עולם, והוא אומרו 'ולא אתכם לבדכם', פירוש לחייב אתכם לבד אני כורת, אלא בין אותם שהם עמנו בין אותם וגו'. ומעתה אם לא היה אומר אלא 'את אשר וגו' ואת אשר וגו' אנכי כורת', לא היה נשמע אלא שה' מחייב גם הבאים אחריהם, אבל אינו מחייב את אשר ישנו עומד שם על זרעם אחריהם, ומאומרו 'לא אתכם לבדכם', גילה כוונתו שבאלה עצמה שכורת עם העומדים שם מוסיף לחייבם על הדורות. ושיעור הכתוב הוא, לא אתכם לבדכם אני מחייב על האמור, אלא אף על דורות הבאים אחריכם, וזה לא היה נשמע אם לא היה אומר אלא 'את אשר וגו' ואת אשר וגו' אנכי כורת ברית', שהייתי אומר שהם דברי ה' על הבאים אחריהם לא שיתחייבו העומדים שם לקבל עליהם בעד הבנים.

פרק כט פסוק טו

צריך לדעת לאיזה דבר נותן הכתוב טעם 'כי אתם ידעתם', ורמב"ן ז"ל פירש שהוא טעם להאמור אחריו בסמוך 'פן יש בכם וגו'', והוא קצת דוחק להקדים טעם למה שעתיד לומר אחרי כן.

ואולי שדיבר הכתוב בסדר זה להעיר דבר אחד, והוא כי לפי שהצריכם הכתוב להכנס לחייב עמהם גם הבאים אחריהם, יאמר האומר ששורת הדין מנגדת הדבר שהרי אין חבין לאדם שלא בפניו (כתובות יא.), ולא תועיל קבלה זו שיקבלו האבות על הבנים. לזה אמר 'כי אתם ידעתם וגו' ותראו וגו'', פירוש, ראיתם שאינם אלא שקץ ותועבה, ומעתה אינכם אלא זוכים להם לרחקם מתועבות הגוים, ולבחור באלקים חיים, ויכולין אתם לחייבם כמותכם, והוא מה שדקדק לקרותם 'שקוציהם וגלוליהם', לומר שידעו והשכילו השפלתם ומאיסותם.

פרק ל פסוק ב

אומרו 'ושבת', ולא הספיק במה שאמר 'והשבות אל לבבך', לפי מה שפירשתי כי 'והשבות אל לבבך וגו'' הוא טענת הנצחון ללבו הטועה, וזה לענין להכיר כי לא טוב עשה, והתשובה לפני ה' להטיב דרכיו הוא מאמר 'ושבת וכו''.

פרק ל פסוק ו

יש להעיר אחר שאמר למעלה 'ושבת עד ה' ושמעת בקולו', מה מקום לומר עוד 'ומל ה''. עוד רואני שאומר עוד אחר כך 'ואתה תשוב וגו'', שנראה שמה שקדם עדיין לא הגיע לתשובה, וזה אינו, כי אחר שמל לבו לאהבה את ה' בכל לבו ובכל נפשו, אין לך תשובה גדולה מזו.

אכן לפי מה שפירשתי בפרשת כי תבא (לעיל כח, טו) בין בענין הברכות בין בענין הקללות שיש שלשה דברים כלליות במצות ה', א' היא עסק התורה, שנית שמירת מצות לא תעשה, שלישית קיום מצות עשה. לזה כשבא לומר תיקון התשובה סדר שלשתם, כנגד תשובת תלמוד תורה, אמר תשובה ראשונה 'ושבת עד ה'', וגמר אומר 'ושמעת בקולו' שהוא תלמוד תורה, ולא הזכיר עמו דבר אחר, וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות, ואמר כנגדה 'ושב ה' את שבותך ושב וקבצך וגו'', כאומרם ז"ל (זוה"ק ח"ג ער.) שבזכות עסק התורה יהיו ישראל נגאלין. גם אמר על מה אבדה הארץ וגו', ויאמר ה' על עזבם את תורתי (ירמיה ט, יא-יב), לזה כשישובו לתלמוד תורה יקבצם ה' ויביאם אל הארץ אשר ירשו וגו'. וכנגד שמירת מצות לא תעשה אמר 'ומל ה' אלקיך את לבבך וגו'', וידוע כי ערלת הלב הוא עשות רשע ואהבת הרשע, שלבו של אדם מחמדתו, וכנגדו אמר 'ומל וגו' לאהבה את ה'', פירוש שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך בנעימות ידידות חיבת אלקיך, ויחד שכר לזה שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו כאומרו 'ונתן וגו' על אויביך וגו''. וכנגד קיום מצות עשה, אמר 'ואתה תשוב וגו' ועשית את כל מצותיו' הרי זה מצות עשה, ויחד להם שכר הקרבת התועלת כאומרו 'והותירך וגו' וישוב לשוש וגו''.

פרשת וילך

באור

פרק לא פסוק ז

"ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם"

יש לדקדק, מדוע אמרה התורה "תבוא" ולא אמרה "תביא"?

יש לומר, כי אין לנקוט לשון "תביא", מאחר שהקב"ה הוא אשר יביא את עם ישראל, כמו שנאמר "ה' אלקיך הוא העובר" וכו'. לכן אמר "תבוא", דהיינו שיהושע יבוא בראשם.

וקשה, שהרי לקמן בפסוק כ"ג אומרת התורה "כי אתה תביא"?

יש לומר, כי שם בא הכתוב להדגיש שיהושע לבדו ינהיג את בני ישראל ויעמוד בראשם, כי יש רק מנהיג אחד לדור, אבל בוודאי שהקב"ה הוא המביא את בני ישראל.

פרק לא פסוק יז

"וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה"

בא הכתוב לומר, שאם הקב"ה יידע מהצרות שיש לעם ישראל, מיד ברחמיו הרבים יסלק מהם את הצרות. לכן מודיע הקב"ה שיסתיר פניו כביכול, כדי לא לדעת מצרותיהם של ישראל.

ממשיכה התורה ואומרת "ואמר ביום ההוא וגו'", כלומר, שגם בני ישראל עצמם יידעו שהצרות הרבות שפוקדות אותם הן בגלל 'הסתר הפנים' של הקב"ה.

פרק לא פסוק כז

"הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם עם ה' ואף כי אחרי מותי"

יש לדקדק, מהו "עמכם"?

יש לפרש על פי מה שאמרו חז"ל "צדיקים במיתתם קרוים חיים", כלומר, צדיקים גם לאחר שמתו הם נחשבים לחיים.

זהו שאומר הכתוב "הן בעודני חי עמכם", כלומר, עתה אני גם "חי" וגם "עמכם", ואילו לאחר מותי אשאר "חי" אף שכבר לא אהיה "עמכם".

ועוד יש לדקדק, מהו "הייתם" לשון עבר?

משום שייתכן שהרהרו בתשובה באותה שעה, ותיכף ומיד אינם עוד רשעים אלא צדיקים גמורים. וכמו שאמרו בגמרא שהמקדש אשה בתנאי שהוא צדיק גמור, הרי היא מקודשת, למרות שהוא ידוע כרשע, מאחר שאנו אומרים שמא אותה שעה הרהר בתשובה והרי הוא צדיק.

האור החיים כלשונו

פרק לא פסוק ז

'כי אתה תבוא', ולא אמר תביא, כי ה' המביא אותם, כמו שאמר למעלה 'ה' אלקיך הוא העובר וגו' הוא ישמיד', אלא שהוא יבוא בראשם. והגם שאמרו ז"ל (סנהדרין ח.) בפסוק שאמר בסוף הפרשה (לקמן פס' כג) 'כי אתה תביא', שאמר הקדוש ברוך הוא דבר אחד לדור, לפי שמשמעות 'תבוא' סובלת גם כן אחרים עמו, לזה רצה הקדוש ברוך הוא שיפרש דבריו, ולעולם כוונת משה היתה להעיר כי ה' הוא המביא, נמצאת אומר אמר 'תבוא' לקבוע המעשה בשם כי הוא המביא, ואמר 'תביא' לשלול זולתו ממין האנושי.

פרק לא פסוק יז

הכוונה כי אם יתן ה' דעתו לדעת הצרות אשר יבואו עליהם, יהמו רחמיו ויסלק חרון אפו, לזה הוא מודיע כי יסתיר פניו, ובזה ימצאוהו צרות רבות.

ואומרו 'ואמר ביום וגו'', פירוש שישערו בדעתם לרוב הצרה שרואין שאין זה אלא לצד הסתרת פני מהם, והוא אומרו 'הלא', פירוש ודאי שעל שאין אלקי בקרבי מצאוני וגו' שאם היה בקרבי לא היו כל כך צרות באין עלינו, וצא ולמד שאמר הנביא (שופטים י, טז) 'ותקצר נפשו בעמל ישראל' כביכול.

פרק לא פסוק כז

יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ברכות יח צדיקים במיתתם קרוים חיים, והוא אומרו 'בעודני חי עמכם', פירוש בעוד שהחיים שלי עמכם, הא למדת שאחרי כן הוא חי גם כן אלא שאינו עמהם.

ואומרו 'הייתם' לשון עבר, כי אפשר שהרהרו תשובה באותה שעה, וכדין המקדש אשה על מנת שהוא צדיק גמור, אף על פי שנמצא שהיה רשע גמור אנו אומרים שהיא מקודשת, שמא הרהר תשובה באותה שעה (קידושין מט.

בחדרי