אלא שאדרבה, לרבא היה תירוץ פשוט לקושיה: ודאי שיש אנשים המוחלים על צער גופם!
כך נהג רבו וחמיו של רבא לעיל בדף צא ע''ב: ''רב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא, מדלי להו למאניה, אמר: זה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה'', למרות שהיה מצטער כאשר הקוצים שרטו את בשרו.
וכך עשה גם אבא חלקיה במסכת תענית דף כג ע''ב: ''כי מטא להיזמי והיגי - דלינהו למניה... זה מעלה ארוכה וזה - אינה מעלה ארוכה''. (והגמרא דלעיל העדיפה להביא את נוהגו הידוע בימיהם של רב חסדא ולא להסתמך על מילי דאגדתא קדומים).
וגם רבא עצמו לא היה מקפיד על צער פציעתו, כך אמרו במסכת שבת דף פח ע''א: ''ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא, וקא מייץ בהו, וקא מבען אצבעתיה דמא, אמר ליה: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו''.
וגם במסכת יומא דף נג ע''א: ''רבא כד הוה מיפטר מיניה דרב יוסף הוה אזיל לאחוריה, עד דמנגפן כרעיה ומתווסן אסקופתא דבי רב יוסף דמא. אמרו ליה לרב יוסף: הכי עביד רבא. אמר ליה: יהא רעוא דתרום רישך אכולה כרכא''.
לכן שתיקתו של רבא בהכרח לא היתה משום העדר תירוץ, אלא משום שהוא לא יכל להתגאות בחסידותו בפני דודו שהקשה עליו, קל וחומר לגירסת כת''י מינכן שהיה זה רב יוסף בר חמא, אביו של רבא! וראוי לאדם שיאמר כמר עוקבא ושמואל במסכת חולין דף קה ע''א: ''אנא חלא בר חמרא לגבי אבא'', ולא להתגאות בחסידותו בדבר שאביו אף לא העלה על דעתו.
ועוד, שאילו היה מספר רבא על מנהגו ומנהג רבו, אלו שלא הכירוהו היטב כרב יוסף רבו היו מיד מאשימים אותו ואת רבו בהתחסדות ופרישות מזוייפת, כמו שאמרו במסכת סוטה דף כב ע''ב: ''תנו רבנן, שבעה פרושין הן... פרוש נקפי - זה המנקיף את רגליו. פרוש קיזאי – אמר רב נחמן בר יצחק: זה המקיז דם לכתלים''.