בואו ננסה להתנער קודם מהצביעות ומהתייפייפות הנפש: כל אחד מאיתנו, אילו היו מגיעים למקום מגוריו ומורידים ברחובות שכונתו מדי שבוע מאות מהגרי עבודה ופליטים - היה מדבר, כותב, ובטח מרגיש אחרת מהרגשות הנעלים והמעודנים שמציפים אותו כשהוא יושב בביתו בצפון תל-אביב ומתבונן דרך הטלוויזיה באותם אומללים וחסרי כל שבאו לחפש אצלינו מפלט.

לחלק המעט שבמעט, באמת אכפת ממצבם של הפליטים והמאבק שלהם למענם מעורר השראה ונוגע ללב. כל השאר יילחמו על מעמד הפליטים עד טיפת הדם האחרונה של תושבי דרום תל-אביב. ומי שמצקצק בלשונו ומביע שאט נפש מהתנהגותם של תושבי דרום העיר. המתמודדים יום יום עם ההשלכות של אלפי פליטים החיים מתחת לבתיהם - ברעב, בלכלוך, בצפיפות, בחוסר מעש, בפשע, בחולי ובייאוש - נראה אותו חי עם זה שבוע אחד.

נראה את האמא התל-אביבית יורדת עם בתה לשיעור בלט. וצריכה לעבור דרך קבוצה של פליטים שמתגודדת על המדרכה בפתח ביתה. או הורים שמסכימים שילדיהם יילכו לגן השעשועים הסמוך, כשהוא מאוכלס בעשרות גברים חסרי בית. או את אלה שיורדים מדירות הדופלקס בדרך לקונצרט, וחוששים שמישהו אורב להם כדי לשדוד אותם או גרוע מזה. נראה את כל האזרחים המוגנים בשכונותיהם ובגניהם הנאים, מאבדים פתאום את תחושת הביטחון, את איכות חייהם, את שגרת יומם.

גם כאן, כמו ביתר הדברים, זה על גב החלשים. מי שמתמודדים עם הבעיה הם לא אזרחיה החזקים של המדינה, אלא התושבים היותר חלשים, שמה שמעכב את פיתוח השכונות שלהם בדרום תל-אביב ואת השיפור באיכות חייהם הם אותם אלפי פליטים שנשלחים בכל שבוע לשכונותיהם. 61 אלף איש שנכנסו לכאן בשבע השנים האחרונות, ויודעי דבר נוקבים אפילו במספרים של 80 ו-90 אלף.

אז הנה בשורה לכל הצבועים, הנרעשים לנוכח גילויי חוסר השכנות הטובה של תושבי שכונות הדרום: הם בדרך אליכם. כ-1,500 פליטים בממוצע מגיעים הנה בכל חודש. הגל הולך וגובר, המוקדים הולכים ומתפשטים. בפתח-תקווה יש כ-3,000 פליטים, וגם ברמת-השרון יש כבר קבוצה גדולה. מי שרוצה כאן 200 אלף פליטים תוך שנה - שיקום.

תל-אביב, העיר העברית הראשונה, תהיה עוד מעט לעיר הסודנית השנייה. ולאלה שמאשימים בגזענות: גם אם היו מגיעים הנה 200 אלף נורווגים מחוסרי עבודה ומתיישבים במרכזי הערים בתנאי מחיה קשים - המצב לא היה שונה.
___

לעבוד או לא לעבוד

ועכשיו, אחרי שכל זה נאמר, הנה עוד עובדה: רובם הגדול של מהגרי העבודה והפליטים נכנסו בקדנציה של נתניהו. נכון, בלשכתו יגידו שהוא היה הראשון לזהות, אבל מסתבר שהוא גם האחרון לעשות. מדהים לראות את ראש הממשלה מדבר על בעיית הפליטים כאילו הוא מלהג עם חברים בסלון של שישי בערב. שני שליש מהאנשים האלה נכנסו לארץ בתקופתו. אז הגדר תושלם כנראה בנובמבר. ולזכותו של ראש הממשלה צריך לומר שהוא קידם מאוד את בנייתה - אבל זה מעט מידי ומאוחר מידי. גם הוא יודע שהיא לא תוכל לעצור כלום.

חיים רמון התמנה על ידי אהוד אולמרט, כאשר הוא היה ראש הממשלה, לקדם את הגדר ולהניח מוקשים לאורך הגבול עם מצרים עד שהיא תיבנה. המוקשים נועדו גם נגד מבריחים, כשהסתבר שהגבול הפך לטיילת.

כששאלתי השבוע את רמון, אם הצעד הזה לא נראה לו דרסטי, הוא אמר שמדובר באקט של הרתעה, אנשים שמגיעים ממצרים לישראל, הוא אמר, אינם פליטים. אין במצרים סכנה לחייהם. הם מגיעים הנה כדי לעבוד, ואסור לתת להם לעבוד אפילו יום אחד. כי ברגע שהם יעבדו, הלך עלינו. מה שאצלנו הוא שכר עבדים, אצלם הוא משכורת של מנהל חברת סלולר לפני המהפכה. ןעד שמשפחותיהם וחבריהם יגיעו אחריהם, הדרך קצרה.

הפתרון, אומר רמון, הוא רק אחד: כיוון שאסור לגרש פליטים מאריתראה ומצפון סודן, צריך לבנות להם תחנות שהייה בדרום. לתת להם אוכל, שתייה, לינה, כל השירותים שהם זקוקים להם - ומי שרוצה לנסוע הביתה יקבל מענק של אלף דולר. פליטים לא זכאים לעבודה. הם זכאים ליחס אנושי. לתנאים אנושיים. אבל רוב אלה שמגיעים לכאן הם מהגרי עבודה. את אלה צריך להעלות על מטוס הביתה.

לכן, הוא אומר, צריך לנקות את דרום תל-אביב מהאסון שהתגעש עליה, להכשיר מחנות מיוחדים באופן מיידי, עם כל מה שצריך, כולל רופאים וסניטציה, כי המצב הוא הכי חירום שיש. אין פתרון אחר. כל השאר הוא ברבורים. אם הם יידעו שכשהם מגיעים הנה הם לא יקבלו עבודה, הם לא יבואו.

דבריו של רמון סותרים את המלצות השר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ' והמפכ"ל יוחנן דנינו, הטוענים שצריך לתת לאנשים האלה לעבוד, משום שחוסר תעסוקה הוא המקור לכל הצרות. גם ארגוני השמאל מדברים באופן קצת מבולבל, יש לומר, על הצורך לטפל באותם אנשים אבל לא להרחיק אותם. או במילים אחרות: עוד שיעור באיך להישאר יפה נפש בלי להציע שום דבר קונקרטי ומועיל.