לפני מספר שנים כאשר אירע מקרה של פגיעה באחד הת"ח המופלגים שבדור, השתתפתי בעצרת מחאה ושמעתי את אחד מבחורי הישיבה הצעירים השייך למחנה ממנו הגיע המפגע והוא שח לחברו: זו מלחמת מצוה!

הייתי שם!

גם בעצרת המחאה האחרונה על פגיעה בכבוד התורה, עמדתי בתוך רבבות בני התורה. דמעתי, התרגשתי, התפללתי, זעקתי, כאבתי יחד עם כולם את אש המחלוקת שחורכת חלקים נרחבים ועצומים.

סח לי ידיד עיתונאי: "היתה אכזבה גדולה לעיתונאים שלא היה שם כעס, נקמה, דם רע".

נכון. מה שהיה שם הוא קריאה שוב ושוב למען כבוד התורה, למען נשים על ליבנו מה גרם לאותו מעשה ומעשים שבכל יום לפגיעה בכבוד התורה, היו שיחות מוסר כדי שנתחזק ונדע על מה היה לנו הסער הגדול הזה והיו גם מסרים מצד ההנהגה ובראשם גדולי ישראל שליט"א "אל נא אחי תרעו", "אנשים אחים אנחנו".

מותר לחלוק, מותר לחשוב אחרת, אסור בצורה מוחלטת לבטל את האחר. אסור לחשוב שמכיון שהאחר חושב אחרת ממני מותר לי לבטל אותוץ. תורה אחת לנו ושבעים פנים לפרשה, בית הלל ובית שמאי, אביי ורבא: כך היא דרכה של תורה.

רבים חיכו לעצרת מסוג אחר ממה שהיה שם: היתה אוירה קדושה, חיזוק, פיוס, סדר מופתי ומשמעת של הקהל, אמנם כשהגר"ש הגיע אי אפשר היה לעצור את פרצי ההערכה לגדול הדור וגם המנחה לא הצליח לעצור את השירה האדירה " כי מציון תצא תורה".

ראיתי אברך משי, ששתק והקשיב לכל הנאומים בשקט, כשהגר"ש הגיע ראיתי את התרגשותו כשלא ידע איך לבטא אותה, מחא את כפיו בעוצמה שזעזעה את גופו הכחוש, הזיעה הסתירה את דמעות ההתרגשות.

ראיתי אנשים עם צורה, בני תורה מכובדים בגילאי חיתון ילדיהם ואף נכדיהם, מגיעים לכיכר בכאב למחות על כבוד התורה, לא נעדר מהם החשש מה יאמרו, אך כשלתורה כואב, הם משתתפים בצערה.

וכן, היה גם פיליפיני בקהל, הוא עמד ליד יהודי בא בימים מן הסתם רווה נחת גם מבני נינים ובכל אופן טרח לבוא. מרגש היה לראותו עומד בקבלת עול מלכות שמים ונתמך ע"י המטפל.

הם באו למרות הקושי הפיזי ויותר מזה הקושי החברתי, הם באו כדי למחות על כבוד התורה, הם באו כדי לעורר ולחשוב יחד על מה הסער הגדול, איך הגענו למצב איום כזה.ויותר מזה איך אפשר לעצור את נגע הפורענות ולהחזיר את חילוקי הדעות האמיתיים והליגיטימיים לסבירות שיח.

קל להיות חרדי
אמת! קל מאוד להיות היום יהודי חרדי, תוכל להחזיק מכשירים אסורים, ללכת איך שאתה רוצה, לפרוץ את כל הגדרים שהיהדות החרדית סייגה את עצמה..מספיק שתצהיר נאמנות לצד "הנכון" ואתה חרדי.

אמת! קשה להיות היום חרדי, תוכל להקפיד על קלה כבחמורה, להשקיע את דם לבך בתורה הקדושה, לחנך את ילדיך לתורה וקדימתה, אך מספיק שאתה נוהג כפי שהורו רבניך וגדולי הדור מהצד "הלא נכון" כבר הנך משוקץ הרבה יותר מאשר אותו ילד רחוב פורק עול.

הקריאה החזקה ביותר שנעשתה בכנס הייתה: שלום!

האם אין אפשרות שנוכל להכיל אחד את השני למרות חילוקי הדעות? האם נחנך את ילדינו שמי ששומע לקול רב אחר הוא איש פסול? האם אין אפשרות לנהוג בבגרות ולהניח את חילוקי הדעות בצד כשזה נוגע לקבלת אברכים בכולל?

למה חסיד ויזניץ וחסיד בעלזא יכולים להסתדר יחד למרות שכל אחד מהם שומע לרב אחר ואצלנו, בציבור ברגע שאינך מיישר קו עם דעת חלק מגדולי הדור, נחת זרועם של עסקנים מורגשת בכל פינה?

אני מבין שיש עסקנים שגורפים רווחים פוליטיים מכל בדל דם או פיסת "אקשן" אבל האם כולנו חייבים להגרר אחרי כל גחמה שלהם?

כל בני התורה מכל המגזרים, מייחלים לשלום בית אמיתי במחננו. אנא אחי לכל אחד מאיתנו יש כוח להתחיל מהפכה, להחליט שגם אם יש הבדלים אין סיבה לפילוג, להחליט שלא מדברים על ת"ח בשום צד, להחליט לשים את המחלוקת בפרופורציות ראויות ולא להגרר.

ואני שהייתי שם לפני מספר שנים ושמעתי את את אותו בחור ישיבה צעיר שאומר לחברו: זו מלחמת מצוה, מבקש ומתחנן על נפשות ילדינו. אם אין אנו רוצים שילדינו יגדלו לתוך "מלחמת מצוה" שכזאת, כדאי לנו להתעורר, לפני שנאבד את כל שהשגנו כציבור חרדי.