ואם ישאל השואל: מה בעצם ההבדלים הגדולים בין שני המחנות? מה כבר השוני בין עמדת שני העיתונים? שאלה טובה, רק אל תשאלו אותי. מה אני מבין בפוליטיקה פנים-ליטאית? ובכל זאת אני רוצה למסור עדות אישית קטנה.

בלב המחלוקת עומדים לפי הדיווחים שני ענקי תורה: הרב אהרון לייב שטיינמן, ראש ישיבת פוניבז' לצעירים שבבני ברק, והרב שמואל אויערבך, ראש ישיבת 'מעלות התורה' שבירושלים. בכל רגע נתון מפרסמים האתרים החרדיים ומוקדי הנייעס של המגזר עדכונים חמים מבתיהם של שני הגדולים: "ר' אהרון לייב אמר ש...", "ר' שמואל תקף את...". הרושם המתקבל הוא ששני הרבנים הישישים עזבו הכל, והם מקדישים את כל זמנם למהלכים פוליטיים.

והנה, בחודשים האחרונים נפלה בחלקי הזכות להתפלל שלוש תפילות ביום באחת השכונות הכי קסומות בירושלים, שערי חסד. האמת שהשכונה הזו על דמויותיה ובתי המדרש שלה שווה טור בפני עצמו, כמה טורים אפילו, אבל אני רוצה להתעכב עכשיו רק על דמות אחת שמפארת אותה: ר' שמואל אויערבך. הרב אויערבך, בנו בכורו של ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, נולד בשכונה ביום הכיפורים תרצ"ב (הסנדק שלו היה הרב קוק) ומאז ועד היום, במשך כשמונים שנה, הוא לומד ומלמד בה תורה.

מדי בוקר אפשר לראות אותו פוסע לבדו, בלי שום שמשים ועוזרים, עטור בטלית ובתפילין, בדרך לתפילת שחרית בבית הכנסת הקטן ברחוב השל"ה. זה רגע מלא הוד ששערי חסד יודעת להוקיר: עוף לא פורח, מכונית אמריקאית לא מצפצפת. במשך רוב שעות היום הוא יושב ולומד בבית המדרש של ישיבתו, השוכנת בקומה השנייה של בית כנסת הגר"א הוותיק שבו התפללו גם אביו וסבו. לא ב"מזרח" יושב ראש הישיבה, אלא בספסל האחרון, לצד השולחן הישן שבקצה בית המדרש.

ראיתי אותו כמעט מדי יום, בשבועות הכי מתוחים של המאבק בין אנשי 'יתד' לאנשי 'הפלס'. הסלולרי בכיס שלי התפוצץ מרוב הודעות דחופות של אישי ציבור ועדכוני-מחלוקת של עסקנים, אבל ממש באותם רגעים הוא ישב שם מול מסכת גיטין ענקית ובלויה, או מול ספרי הראשונים, או מול החזון אי"ש, או מול חובת הלבבות (כך הוא עושה בכל ערב, בסדר מוסר לפני תפילת ערבית), או מול תלמיד צעיר שהתייעץ איתו בנושא אישי, או מול אברך עם שאלה למדנית סבוכה, או מול נודניק שניצל את הנגישות הרבה של ה"גודול" כדי להפריע לו עם שאלה מיותרת. בוקר, צהריים וערב אני מתבונן בו ומעולם לא ראיתי אותו עסוק בהתייעצויות פוליטיות כלשהן או בבחישות פנים מגזריות. אינני יודע מה הפרומיל מזמנו שהוא כן מקדיש לעניינים הציבוריים האלה. כנראה יש גם כמה דקות כאלה ביום. אבל איפה הן הפרופורציות בין גודל הכותרות ועוצמתן, לבין המציאות היומיומית ועוצמתה.

אה, ואין לי ספק שגם אם אבוא להתפלל במקום קצת פחות קסום, לב העיר בני ברק, אמצא שם את ה"בר-פלוגתא" שלו, עושה בדיוק את אותו הדבר.

ובכ"ז- מיהו הטיפש, אשר רק רשעותו

מצליחה להשתוות בעוצמתה לטפשותו,

שהצליח להנפיק כותרת כ"כ אוילית

אבל תחושתי היא שהכתבה נועדה להשמיץ
שם הכתב והאתר המארח העסוקים כל העת
בהשמצות ודמיונות אובססיביים ממוחם הקודח ,
נותנים תחושה שלא כבוד התורה עומד בראש מאוייהם ,

עיינתי שוב בכותרת ונפל לי האסימון ,
הלימוד של וכו' - גמרא וקולה , כאומר זו צורת לימודו ,
היינו צורת לימוד משונה המשלבת תענוגות עם תורה
ולא לימוד ביראה וברוממות , נו ניחא .
( יתכן ואני טועה כי כתבים מזן זה מחפשים תמיד
כותרות בומבסטיות לכתבות חלולות ) .

אך שמא יטעה בזה מישהו אמרתי אחווה דעתי ,
אמנם אינני מן המקורבים , אך קצת ידעתי ,
ומעולם לא שמעתי על סדר לימוד קבוע ורציף בבימ"ד הומה
היכול להזמין סקרנים וטרדנים ,
שמעתי על ניצול יום זה - בחלקו , לביקורים אצל אלמנות וכדו'
כמסורת אביו זיע"א , אך על זה לא שמעתי .

מה שיותר מסתבר , לאחר עיון קל בתמונה , הפאות מדי מסודרות
דבר אופייני לפאות "רטובות" - אחרי מקווה , ומשכך ,
בגילו הוא לאחר המקווה נזקק הוא לאיזה כוס חמין - מלוגמא
( ובזה אני מסכים עם הכותב שאי"ז קולה אלא קפה )
וגם את הזמן הקל הזה מנצל הוא ללימוד , ובפרט
שאסור ליכנס לבימ"ד סתם .

וא"כ הכותרת הראויה : השתיה של מרן הגר"ש
" כוס קפה ( קולה ) עם גמרא " .

יותר מצוי במטבחוני בתי כנסת המאורגנים, מיחם וקפה. ולא קולה.

יום ו' זה היום בו הוא כמעט לא מקבל קהל, ויושב ולומד בכולו.