להמשך קריאה:
http://www.hadashoffman.com/%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%96%D7%95%D7%92%D7%99-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%9B%D7%99-%D7%AA%D7%A6%D7%90.html
במקרה של אשת יפת תואר - אותה אישה הנלקחת בשבי במלחמה, הנטייה הטבעית היא לראות אותה "כרכוש" - כביטוי לעוצמתו של הכובש.
במקרה של הבכור בן האישה השנואה אל מול בן אישה אהובה, הנטייה הטבעית היא להעדיף את בן האישה האהובה. אך גם כאן התורה מצווה את האדם "כבוש את נטייתך הטבעית ונהג כאדם, התנהג אל בנך כבנך בלא קשר לאמו", אם הוא בכור מגיע לו יחס של בכור.
במקרה של בן שורר ומורה - הנטייה הטבעית היא "על כל פשעים תכסה האהבה". באה התורה ומצווה את האדם כבוש את נטייתך הטבעית. קח אחריות על בנך...

לקריאת המאמר המלא:
http://www.hadashoffman.com/%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%96%D7%95%D7%92%D7%99-%D7%9C%D7%97%D7%92-%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA.html
זה מזכיר לי סיפור חסידי מפורסם על יהודי שחש כי צפיפות בביתו, וכשפנה לרבו, רבו אמר לו שיכניס לביתו הקט עוד ציוד, ועוד ארון ועוד שולחן וכיאות ורהיטים ומוצרים נוספים לרוב. היהודי שלא הבין כיצד מבית שכבר כעת תחושת הצפיפות קשה מנשא, יהיה לו רווחה לאחר שהוא יוסיף עוד ועוד ציוד. כסיים פנה שוב לרבו ואז רבו אמר לו, כעת תוציא את כל הציוד מביתך. שוב היהודי תהה על פשר עצתו של רבו אך ביצע אותה במלואה, הוא הוציא את הרהיטים והציוד הנוסף שהכניס לביתו וגם את הציוד המקורי שהיה בביתו, ואז הרגיש תחושת רווחה גדולה, ביתו לא נראה לו כבר כל כך צפוף כפי שנראה לו בתחילה.
הסיפור מבליט שלנקודת המבט של האדם יש משמעות רבה ומוחלטת.
בסיפור, אותו היהודי יכול היה לדמות שהוא אפילו בעל נכסים עם כל מה שהוא מכניס לביתו אך לבסוף כשהוא הוציא את כל התכולה הוא נשאר עם ביתו בלבד.
כך גם בחג הסוכות, בכל השנה האדם נדמה לאדם בעל מעמד ויכולת בגלל הרכוש שיש לו . ואז חל חג הסוכות ובעצם מחזיר את האדם לעצמו בלא תוספות בלא הגבהת האגו.
כשאדם בלא האגו המנופח הוא נותן מקום גם לאחר וכך יכול לתקשר עם אחרים אך אם אין מקום לאחר אי אפשר להיפגש עם אף אחד ודאי לא עם הקדוש ברוך הוא.
ברמה הזוגית אפשר ליפול למאבק כוחות שבעצם זהו מאבק כוחני בין אגו לאגו.

להמשך קריאה:

http://www.hadashoffman.com/%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%96%D7%95%D7%92%D7%99-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%A9%D7%A2-%D7%95.html

אם אחד מבני הזוג מבצע פעולות שהוא אינו טוב בהם או שהוא עושה משהו כדי להיות בשוויון עם בן הזוג השני אך זה לא לרצונו, זוהי סוג של כפיה - והרי לנו עבודת פרך.
סביר להניח שהזוגיות הזו תסבול מחוסר בטחון.
חלוקת תפקידים חיבת להיות מרצון!
חלוקת התפקידים בין בני הזוג חייבת להתאים לדימוי העצמי של כל אחד מבני הזוג.
אני מציע לקחת מפעם לפעם זמן להתבונן על חלוקת התפקידים בביתו לשאול את עצמכם ''האם'' חלוקת התפקידים שנהוגה אצלכם בבית מכבדת אתכם, או שמא התחושה היא כמו שמופיע בפרשתנו.
האם יש מקום לשנות את חלוקת התפקידים?

http://www.hadashoffman.com/%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%96%D7%95%D7%92%D7%99-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%95%D7%A4%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%AA%D7%A9%D7%A2-%D7%95.html
מבט זוגי - פרשת שופטים, התשע''ו

לאחרונה הגיע אלי זוג בתהייה, האם אפשר לעורר את האהבה שכבתה?!
כהמשך להתבוננות שהתחלנו בה שבוע שעבר, היסודות בבניית המשכן הכללי יספקו הארות לבניין המשכן הפרטי.
פרשת השבוע עוסקת במנורה, בבגדי הכהונה ובמזבח.
לכל נושא יש תרומה ייחודית לבניית המשכן הפרטי, הזוגי והמשפחתי שלנו.
התורה מצווה אותנו להעלות נר תמיד, מבארים חכמינו שהתמידיות משמעה שתהא מאירה כל הלילה.
תפקידה של המנורה אינו להאיר אור פיזי, אלא להאיר ערך.
חכמינו ראו במנורה את מקור חכמתם של ישראל - התורה.
בחיים הזוגיים ישנו צורך תמידי להעלות על נס את מקורות האור הזוגיים, את מוקדי ההערכה שהאחד רואה בשני.
במה כל אחד מאיר את זולתו ומוסיף לו? דווקא בשונות ובייחוד של כל אחד, זה לא דבר פשוט ומובן מאיליו.
קל יותר לראות את השונות כמפריעה או כחוסמת, צריך להתאמץ לראות את האור.
נקודות ההערכה הללו מוסיפות ביטחון ויציבות למערכת הזוגית.
בהמשך הפרשה עוברת לעסוק בבגדי הקודש של הכהנים .
המיוחד בבגדי הכהנים שהם היו עשויים לכבוד ולתפארת, כלומר הבגדים הם השתקפות לייחודי, ליפה ולמכובד בכהונה ולא בגדים אשר היוו תחפושת, על מנת להראות כמו מישהו אחר.
לשאת ''חושן'' לשאת על הלב את ה''שמות''.
בחליפת הבגדים של הכהן הגדול היה בגד מיוחד שנקרא ''חושן''.
החושן הוא בגד מיוחד הנושא את שמות כל בני ישראל ומונח על חזהו של הכהן הגדול וכנגד ליבו.
החושן הזכיר לכהן הגדול תמיד את האחריות הגדולה שהוא נושא על ליבו ובמקביל גם את השייכות לכלל ישראל.
בכל זוגיות יש צורך להעצים כל הזמן את האחריות של כל אחד לקשר מתוך שמחה של השתייכות.
זוגיות ההופכת מזכות להשתייכות ואחריות, לעול ומועקה זוהי זוגיות עקרה.
להעצים את שמחת ההשתייכות זוהי עבודה לכל דבר ועניין, תחזוקה.
בשולי המעיל של הכהן הגדול היו פעמון ורימון. תפקידם של הפעמונים והרימונים היה ''ונשמע קולו בבואו אל הקדש''.
הקול של הכהן הגדול יצר ציפייה לבואו, הציפייה יוצרת קשר.
הציפיה מאפשרת למצפה להתחבר לנקודת המהות ולה לצפות.
חכמינו מסבירים בהרחבה מדוע דווקא פעמון ורימון כמשלים לעם ישראל. הם מסבירים שהפסוק בשיר השירים כ''פלח הרימון רקתך'' מוסב על עם ישראל.
בין כך ובין כך תפקיד הפעמונים והרימונים הוא ליצור תהודה חיובית.
ברמה הזוגית, ככל שהקשר הזוגי נשאב לשגרה, הצפייה והתהודה החיובית נשחקים וצריך לעורר אותם.
ככל שנבחר משהו שיהווה כבמעין פעמון ורימון שיזכירו לנו את הקול , ה''ריח הטוב'', של בן הזוג כך ייטב.
הנושא האחרון בו ארצה להתמקד הוא מושג הקשור לעולם הקרבנות.
בעולם המושגים של קרבנות ישנו מושג הקרוי ''נותר''.
נותר הוא הזמן האחרון בו קרבן הוא כשר לאכילה, לאחר זמן זה הקרבן נהפך לנותר כלומר פסול.
מכאן הניב הלשוני ''בטל זמנו בטל קרבנו''.
בין בני זוג יש לזמן ערך חשוב. כאשר בן זוג חש שחברו מודע לסגולת הזמן. כלומר, כאשר בני זוג יודעים לא לפספס הזדמנויות, לדעת להקשיב לבקשת הזולת ולהזמנות הזולת, אזי לא מגיעים ל''נותר'' ולא מפספסים פגישה כמו בשיר השירים ''פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר ...''.
חכמינו מעירים שאדם הפוגם במומו פוגם, כלומר פגמים שאדם רואה בחברו הם הוכחה שאותו הפגם נמצא בפוגם.
הבעל שם טוב לקח את עיקרון זה והרחיב אותו, הוא הסביר שכל מפגש אנושי מתאפשר בין דומים.
כלומר באם בן זוג יהיה מלא בטרוניות כלפי הזולת – זו הוכחה שהפגמים הללו הם בתוכך.
כך גם לחיוב אם בן זוג בוחר לראות את החיוב סימן שבו יש מלא החיוב.
הידיעה שהזמן הזוגי יקר וצריך כל הזמן להיות ערניים ולבחור בעיקר ולא להיגרר לדחיינות היא יסוד גדול בדרך להיות מכוונים זוגית.
לסיכום, אפשר ואפשר לעורר את האהבה עד שתחפץ.
צריך מלכתחילה ללמוד להשקיע בעיקר לעומת הטפל, לבחור בייחודי ולהעלותו על נס תמיד ולצפות לקול הייחודי בבן הזוגי בכדי לא לפספס את השעה .

מבט זוגי ומשפחתי לפרשות ויקהל פקודי
לאחר שני פרשות הציווי על בניית המשכן מגיעות שתי פרשות העוסקות בביצוע.
במכלול הביצוע ישנם מספר דגשים מאוד מעניינים:
ראשית, המשכן נעשה ממספר חומרים הלקוחים מהדומם, מהצומח ומהחי, אך בעיקר ''נלקחו'' חומרים מהלב של עם ישראל. לכל אורך הפרשה מוזכר ליבם של עם ישראל בהקשר של נדבה: ''ויבאו כל איש אשר נשאו לבו.... ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב''.
לכאורה כאשר מדובר במילוי הצו האלוקי העיקר הוא למלא אחר אותו צו אלוקי, ובמקרה זה נדבת הלב מהווה רכיב נוסף מאת בני ישראל.
שנית, בין הפריטים המוזכרים בפרשה מהם בנו את המשכן מוזכרים ''חח ונזם וטבעת וכומז, כל כלי זהב''.
מה משמעות הפירוט של אותם הפריטים?
השאלה תמוהה עוד יותר כאשר אנו יודעים ששמות התכשיטים הללו מתייחסים לתכשיטים הנמצאים במקומות מוצנעים.
העניין הנוסף המיוחד הוא האזכור ביחס לבניית הכיור ''ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחושת במראות הצבאות אשר צבאו פתח אהל מועד''.
חכמינו זיכרונם לברכה מסבירים שהמראות הצובאות הן המראות שהנשים במצרים היו מתקשטות בהן לפני בעליהם בכדי שהבעלים יחשקו בהן על אף קשיי השעבוד.
כלומר, הן תכשיטים והן המראות, אשר שימשו לשימוש שאינו לקדושה (בלשון המעטה) יכול להיהפך למרכיב חיוני בבניית המשכן. אפילו הבסיס הנושא את הכיור המשמש לטהרה!
עניין אחרון שרציתי להזכיר הוא שמן המשחה אשר משחו בו את המשכן. הפרשה האחרונה שקראנו, פרשת כי תישא מבארת שזה היה שמן מיוחד, שמן הקרוי מר - דרור.
מהו מר דרור?
חכמינו מסבירים שמר דרור שזהו שמן המופק מחומר שנקרא מר, בייסודו החומר הוא מר, אך מכוח הכתישה, המרירות מתחלפת לבושם.
כלומר, השמן בו משחו את כל כלי הקדש, את הכוהנים והמשכן סימל למעשה את היכולת להפוך מרירות לבושם.
טמון כאן רעיון עמוק מאוד הקשור לבניין המשכן הפרטי, לקשר הזוגי והמשפחתי, בכל זוגיות ובכל משפחה.
בחיינו אנו מצפים לעולם ברור, עולם שגבולות: הטוב, הטהור והנכון יהיו ברורים מאוד לעומת התחום האפל והשלילי.
כל אדם מעוניין לחיות את חייו על פי עקרונות המבוססים על הטוב - הנכון והטהור וכמובן שכל זוג שואף שחייו יושתתו על עיקרון הטוב, אך במציאות ימינו החיים הינם בעלי גוונים של אפור ומציאות לא ברורה בדרך לשאיפה לחלוקה דיכוטומית בין לבן ושחור - טוב ללא טוב.
כאשר נפגשים במציאות לא ברורה כגון אלו ישנה אכזבה גדולה ורצון להתנתקות.
כאן באה התורה לבשר שעיקר חיינו בזה העולם הוא לתקן את אי-הבהירות, לגלות בגווני האפור איך אפשר לתקן ולגלות לבן.
זכור לי מקרה בו הגיע אליי זוג כאשר האישה הייתה מלאת אכזבה מבעלה ''שנפל בנפילה'' בתחום הצניעות.
האכזבה הייתה כה גדולה עד שהיא הייתה מוכנה לפרק את הזוגיות בשל כך.
היא לא העלתה בדעתה שיש אפשרות לתקן ולהעלות את הנפילה לשרשה ובכך לתקן.
המראות הצובאות שימשו לעורר יצר, אך כאשר הוא מופנה לכיוון של קדושה הוא אינו מוריד אלא מעלה.
http://www.hadashoffman.com/%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%96%D7%95%D7%92%D7%99-%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%94%D7%9C-%D7%A4%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%99-%D7%94%D7%AA%D7%A9%D7%A2-%D7%96.html
הבשמים ריחם מר, אך כשכותשים אותם וחושפים את מה שנמצא בפנים, אז הוא הופך לבושם.
בחיים כל יצר וכל נטייה בשרשם באים ממקום חיובי, האלוקים עשה את האדם ישר, הקלקולים באים מזנות הלב ומכוונות רעות.
צריך לחשוף מה נמצא בעומק ולנקות את הכוונה -אז מתגלה ה''בושם''.
בזוהר הקדוש מופיע שבכניסה לבית מדרשו של ר' שמעון בר יוחאי כתוב שרק מי שיודע להפוך מר למתוק מורשה להיכנס - זוהי תמצית העילוי ותיקון הזוגיות.
כך גם מה שכל כך רחוק יכול להיות הבסיס לקדושה.
לכן, רגע לפני שנתפסים לאכזבה מבן או מבת הזוג אני מציע לנסות ולראות בעין טובה את המצב.
כל אחד מבני הזוג, ינסה להתבונן במה שמאכזב אותו ואולי יש שם מתחת לפני השטח יסוד חיובי?
אולי ישנה תכונה שאפשר לתקן?
''להעלות את המר למתוק ולרומם את הלב בנדיבות''
בהצלחה