מצינו במדרש: ''אמרו: מעשה היה ברבי מאיר, שהיה יושב בבית המדרש בשבת בשעת מנחה ודורש. מתו שני בניו... במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש... וראה שניהם מתים מונחים על המטה. התחיל בוכה ואמר: 'בני בני! רבי רבי!... שהיו מאירין פני בתורתן!'' והסיקו חז''ל: ''מפני מה נתחייבו בניו של רבי מאיר ומתו שניהם בבת אחת? מפני שהיו רגילין להניח בית המדרש ויושבין באכילה ובשתיה'' .

והנה, מדרש זה אומר: דרשני! על רבי מאיר אמרו חכמים: ''תנא: לא רבי מאיר שמו... ולמה נקרא שמו רבי מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה'' . ואם רבי מאיר הוא שאמר על בניו שהיו מאירין פניו בתורתן, הרי שהם היו תלמידי חכמים וברמה גבוהה ביותר. ואם כך, כיצד ניתן להבין, שבשעה שהרב, והרב היה אביהם, היה דורש, היו הם ''יושבין באכילה ובשתיה''?!

על כרחנו איפא עלנו לומר שמאחר שרבי מאיר דרש דרשתו בשעת מנחה, דעתם היתה, שקיום מצות סעודה שלישית באותה שעה עדיפה והיא פוטרתם מחובת ההשתתפות בשיעורו של הרב, וזה היה חטאם וזה היה עונשם .

והוא מוסיף שם בהערת שולים:

יש להעיר, שב''משנה ברורה'' לא הביא את הדברים שבמדרש משלי על מות שני בני רבי מאיר ואף לא את הדברים שבגמרא על משפחה שנעקרה, שנאמרו משמו של רבי יוחנן, אלא את דברי רבה על ירידה בנכסים בלבד (משנה ברורה, הלכות שבת, סימן רצ, ס''ק ז והשוה דבריו, שם, ס''ק ח ואכמ''ל). ונראים הדברים, שלא קיצור סתם לפנינו, אלא קיצור מכוון. וילמד 'סתום מן המפורש.