מאמרו של הרב בנדיקט ''ייחודו החינוכי של שיעור הרב בשבת'', פורסם בזמנו ''בתורה שבעל-פה כ''ג עמ' קמ''ז-ק''ס, וכן ב''אסופת מאמרים'', מוסד הרב קוק, י-ם תשנ''ד, עמ' מז-ס'', ולאחרונה הועלה לפורטל הדף היומי http://daf-yomi.com/Data/UploadedFiles/DY_Item/32423-sFile.pdf באותו מאמר מובאים ציטוטים מחז''ל עוד יותר חריפים:מצינו במדרש: ''אמרו: מעשה היה ברבי מאיר, שהיה יושב בבית המדרש בשבת בשעת מנחה ודורש. מתו שני בניו... במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש... וראה שניהם מתים מונחים על המטה. התחיל בוכה ואמר: 'בני בני! רבי רבי!... שהיו מאירין פני בתורתן!'' והסיקו חז''ל: ''מפני מה נתחייבו בניו של רבי מאיר ומתו שניהם בבת אחת? מפני שהיו רגילין להניח בית המדרש ויושבין באכילה ובשתיה'' .
והנה, מדרש זה אומר: דרשני! על רבי מאיר אמרו חכמים: ''תנא: לא רבי מאיר שמו... ולמה נקרא שמו רבי מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה'' . ואם רבי מאיר הוא שאמר על בניו שהיו מאירין פניו בתורתן, הרי שהם היו תלמידי חכמים וברמה גבוהה ביותר. ואם כך, כיצד ניתן להבין, שבשעה שהרב, והרב היה אביהם, היה דורש, היו הם ''יושבין באכילה ובשתיה''?!
על כרחנו איפא עלנו לומר שמאחר שרבי מאיר דרש דרשתו בשעת מנחה, דעתם היתה, שקיום מצות סעודה שלישית באותה שעה עדיפה והיא פוטרתם מחובת ההשתתפות בשיעורו של הרב, וזה היה חטאם וזה היה עונשם .
והוא מוסיף שם בהערת שולים:
יש להעיר, שב''משנה ברורה'' לא הביא את הדברים שבמדרש משלי על מות שני בני רבי מאיר ואף לא את הדברים שבגמרא על משפחה שנעקרה, שנאמרו משמו של רבי יוחנן, אלא את דברי רבה על ירידה בנכסים בלבד (משנה ברורה, הלכות שבת, סימן רצ, ס''ק ז והשוה דבריו, שם, ס''ק ח ואכמ''ל). ונראים הדברים, שלא קיצור סתם לפנינו, אלא קיצור מכוון. וילמד 'סתום מן המפורש.
בנו של ה''משנה ברורה'', ר' ארי' ליב כהן, מעיד בשמו של רב גדול, שבנעוריו למד ברדין והיה מן המקורבים ל''משנה ברורה'', שהלה שמע מפיו של ה''משנה ברורה'' מה טעם השמיט דברי חז''ל מסויימים בספרו ''חפץ חיים'', שאף הוא, כ''משנה ברורה'', נתחבר מתוך מגמה של פסיקת הלכה, לאמור: ''ביד החזקה להרמב''ם, בהלכות דעות, פוסק, כי כת מספרי לשון הרע אין להם חלק לעולם הבא (והוא בתוספתא פאה, פרק א) ואמר מר אבי ( = החפץ חיים), כי הוא השמיט זאת בחיבורו, שאמר: 'איך האב ניט געוואלט ארויס צו דער וועלט שיסן מיט א באמבע' ( = אני לא רציתי לצאת אל העולם ביריית פצצה), 'נאר דאס איז דאך א דין' ( = אבל זה בכל זאת דין), אם כי לא העתקתי אותו...'' (מכתבי הרב חפץ חיים זצ''ל, ניו-יורק התשי''ג, בחלק ''דרכיו נמוקיו ושיחותיו'', סע''מ פ - רע''מ פא). לאור עדות זו נראה, שאף ההשמטה בעניין שלפנינו - מקורה בנטייה, שלא להביא דברי חז''ל, שעלולים להישמע כחריפים ביותר באזני בני-הדור. וצ''ע.