הגאון רבי יהושע אייכנשטיין שליט"א
ראש ישיבת "יד אהרן"

כלל ישראל בארץ ישראל עומד לאחרונה תחת גזירות קשות ביסודי הדת, ובפרט גזירת הגיוס, והקיצוצים בישיבות ובכוללים ובקצבאות הילדים, המעמידים את האברכים ובחורי הישיבות ואת המשך קיום התורה בסכנה.

הנה כבר ידועה דעת מרן ראש הישיבה שליט"א, שהדרך להשתדל להעביר את הגזירות הקשות אינה על ידי הפגנות וכדו', כי אם על ידי חיזוק פנימי.

והנה המושג "חיזוק" אינו מוגדר מספיק, כי בכדי להעביר את הגזרה עלינו להבין מה רוצים מאיתנו, שהרי לכאורה אדרבה, בשנים האחרונות איתרבו ספסלי בישיבות ובכוללים, ועל מה הסער הגדול הזה שלא נשמע עד האידנא כמותו. ועלינו להבהיר לעצמנו את חובתנו.

* * *

הנה בעבר היו כמה פעמים הוראות לצאת להפגנות על הגזירות, כמו שהורה מרן החזו"א בגזירת גיוס בנות וכדו'. אבל יש לדעת שכפי המצב הנוכחי ההפגנות לא יועילו אלא אדרבה יזיקו.

המטרה של ההפגנות הינה להראות לחילונים את כוחנו, כדי שירפו מאתנו. והנה, בזמן קום המדינה המטרה של הגזרה היתה להביא את כל המדינה למצב אחיד של חילוניות, לעצב את כל האזרחים על ידי הצבא בכור היתוך, שתהיה צורתם כפי רצון הממשלה, ומכיון שחשבו שהחרדים הינם חלשים, הם לא יעמדו מולם. ולזה היתה מטרת ההפגנות, להראות שאנו חזקים ואי אפשר להכריח אותנו לשנות את דרכנו.

אבל היום סיבת הגזרה הינה משום שהם פוחדים מהחרדים ההולכים ומתרבים, ורוצים לשבור אותנו דווקא משום שהם מכירים בכך שאנחנו חזקים. ומשום כך לענ"ד, דעת מרן ראש הישיבה שליט"א היתה כי ההפגנות לעת הזו לא יועילו, ואדרבה הם רק יגבירו את הפחד החילוני מהכוח החרדי ויוסיפו להתאמץ להזיק יותר, כי הרי זה כל פחדם.

ולכן דעת מרנן ורבנן כי אין תפקידנו בשעה זו לצאת להפגנות ומלחמות, אלא להעביר רוע הגזרה על ידי שנתקן את שורש הקלקול שמחמתו באה עלינו הגזרה.

ויעוי' ברמב"ם ריש הל' תענית שכ' וז"ל: מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הציבור, ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה') עונותיכם הטו כו', אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וכו' הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות, עכ"ל.

ואם כן כיון שההפגנות בלאו הכי לא יועילו ואולי אפילו יזיקו, אין לנו להסיח דעת מהתיקון העצמי וחשבון הנפש שאנו צריכים לעשות ולהתעסק במלחמה עם החילונים, כי שורש הגזרה הוא לא החילונים אלא אנחנו, ואם מסיחים דעת מהתיקון העצמי ומתעסקים במלחמה הרי שכפי המבואר ברמב"ם זו דרך שגורמת להוסיף גזרה על גזרה, וכפי שעינינו רואות לדאבונינו.

ואם הגזירות קרו דווקא בשנים אלו, על כרחך שקרה משהו שאנו צריכים לתקן.

* * *

הנה כלל ישראל עבר תקופות קשות ונסיונות לאורך כל הדורות.. ובכל דור היה התיקון הרוחני כפי מה שנצרך לאותו דור.

פעם היו הבחורים יושבים ולומדים בבתי המדרש בעיירות, ושמעו שיעורים מהרבנים הגאונים רבני הקהילות, עד שבאה ההשכלה ורוח ההשכלה חדרה לבתי המדרשות, ואז יסד מרן הגר"ח מוואלוז'ין בהסכמת הגר"א את המושג "ישיבה", שמהותו היתה יצירת מסגרת של ד' אמות של הלכה, שזה היה הכלי לעצור את החדירה של ההשכלה.

והנה, פתרון זה החזיק מעמד כמה דורות, אבל לאחר מכן ההשכלה התגברה וחדרה גם לתוך הישיבות, ואז קם מרן הגרי"ס וייסד את שיטת המוסר, ותלמידיו הקימו את הישיבות עם המוסר, כל תלמיד לפי דרכו, כמו סלבודקא ומיר וכדו', שיצרו דרך לחזק את הפנימיות של כל אחד ואחד ביראת שמים ועבודת ד'. וזה היה תריס בפני ההשכלה ולאחר מן הציונות.

והנה אחרי השואה נחרב עולם התורה באירופה, ונקלענו למציאות של מדינה עם כל ההשפעות הנלוות אליה, דהיינו שהחילונים היו מאוגדים וחזקים, והחרדים לדבר ד' היו חלשים ומפוזרים ומעטים, וביחד עם זאת התורה נתמעטה, כי חלק גדול מגדולי עולם נהרגו על קידוש ד'.

והנה הפתרון הנצרך אז להקמת עולם התורה היה לחזק את הציבור ולהקים מסגרות, ישיבות, תתי"ם, בית יעקב, כוללים וכו'. וב"ה עולם התורה פרח וגדל, ואיתרבו ספסלי מיום ליום. ועולם התורה התרומם מעפר והורם קרן התורה בחסד ד'. וזה היה הפתרון שהוצרך לאותן שנים, לחזק את כח הציבור.

אבל בשנים האחרונות אנו רואים לדאבוננו שלא די בחיזוק כח הציבור, כי חלה ירידה גדולה בפנימות של עבודת ד'. העולם החיצוני חדר אלינו בעקיפין על ידי שכלולי הטכנולוגיה למיניהם והאווירה החומרנית השוררת ברחובותינו.

התרבות המערבית חודרת לתוכנו. וזה גורם קירור כללי בכל עבודת ד', ומאבדים את התוכן הפנימי. והנסיונות גדולים ועצומים, וזה מושך החוצה, והרבה נושרים רחמנא ליצלן. ואפילו אם נשארים בתוך הישיבה והכולל אבל מאבדים את כל הכוחות של עבודת ד' ונעשים חומרניים וריקניים. וזה משפיע גם על הבני עליה, שהשאיפות יורדות והמושגים של הגדלות הולכים ופוחתים.

שורש הקלקול הוא פנימי, שלא רואים את תכלית החיים להתקרב לקב"ה על ידי תורתו ומצוותיו, אלא רק רוצים להסתדר בציבור שלנו.

ואם כן חזרנו לאותו מצב שהיה בזמן חדירת ההשכלה לישיבות, שחומות הישיבה לא עוצרים את הניסיונות, ועלינו למצוא פתרון לתקן מבפנים. עלינו לטכס עצה כיצד לבנות עולם פנימי, שיהיה קשר פנימי עם הקב"ה ותורתו, ודבר זה צריך להיבנות לפי המצב שלנו בדור זה ולפי ההתמודדות של דורנו.

וכמו שהסבא מסלבודקא ור' ירוחם במיר בנו את התלמידים לפי מצבם ומצב הדור, כן עלינו מוטל לעשות דבר זה, לבנות את הקשר עם הקב"ה ותורתו לפי הכלים והמצב שלנו. דבר זה מוטל על המשגיחים וראשי הישיבות.

אבל יש כאן נקודה עמוקה נוספת, ונקדים מעשה שאירע אצל מרן בעל ה"אבי עזרי" זצוק"ל.

בשנים הראשונות לישיבת "יד אהרן" שמספר הבחורים בישיבה היה קטן, היה אצלנו בחור מצוין שהיה חסר לו המידה לכבד אחרים. היו לו ספיקות האם להישאר בישיבה, והיה לנו ספק האם לשכנע אותו להישאר מאחר והיה מדובר בבחור חשוב, או לתת לו לעזוב.

הישיבה נוסדה על ידי מרן ה"אבי עזרי" זצוק"ל והוא כיון אותנו בכל צעד. נכנסנו לשאול את השאלה הזאת, וענה, שישיבה בונים רק עם בעלי מידות. עד כאן המעשה.

והנה אם נתבונן במה שאירע עמנו בשנים האחרונות, נמצא שהיו מלחמות ומחלוקות, מלחמות מצוה שמטרתם היה לשמור על הציבור מהשפעות זרות שכבר איימו עלינו, כי התפקיד המוטל עלינו היה לחזק את כח הציבור, וב"ה המלחמות הצליחו והשיגו את מטרתם.

אבל מלחמות זה דבר מסוכן להשחתת המידות.

והנה התורה ציותה להילחם בעיר הנידחת ולהרוג את כל יושביה, ואעפ"כ כתב האור החיים שזה מביא לאכזריות, וצריכים ברכה מיוחדת של התורה "ונתן לך רחמים וריחמך" כדי שתיעקר האכזריות שבאה כתוצאה מהמלחמה. והנצי"ב כתב שהתיקון לפגם של המלחמה בעיר הנידחת הוא על ידי לימוד תורה לשמה.

וכבר ידועים דבריו של מרן בעל האבי עזרי שאמר כן בשיחה אחר מערכת הבחירות, שצריך לדאוג לתיקון המידות, שלא ישחתו כתוצאה מהמחלוקת. והנה לא קיבלנו ברכה מיוחדת "וריחמך" על המלחמות מ צוה שהיו אצלנו, וממילא היה מוטל עלינו לשים לב במיוחד לתיקון המידות כמו שאמר מרן זיע"א. ומכיון שדבר זה הוזנח לצערנו, נגרם השחתת המידות ומזלזלים בכבוד הזולת.

אבל הנקודה השורשית היא שכאשר נתבונן נראה דבר מתמיה ומפליא, שיש תופעה בקרב הציבור שלנו ובפרט בשנים האחרונות, שאין שום מעצורים כאשר נכנסים למחלוקת. ואין זה השחתת המידות בעלמא אלא קלקול עמוק יותר.

והביאור בתופעה זו, שיסוד התרבות המערבית היא המתירנות, והיינו שהרצון החפשי של האדם הוא הקובע את תהלוכות החיים, ודבר זה מאבד לגמרי את המצפון האנושי, כי האדם רואה את קיום רצונו כערך עליון ומרכז החיים. ודבר זה חדר אלינו. וממילא מה שמשחיתים את המידות על ידי המחלוקת אין זה רק השחתה בעלמא, אלא שינוי בכל הכיוון של החיים, שבמקום להעמדי את רצון ד' מעמידים במרכז את האני ואפסי עוד ותאוות הניצוח.

* * *

ברצוני לציין מעשה דוגמא לזה.

היה אברך שהתגורר מול ת"ת, וכל יום היה מסיע את בנו לת"ת אחר רחוק ממקום מגוריו, ושאל אותו אחד מדוע אינו שולח קרוב לביתו. ותשובתו היתה: "מה מלמדים שם בחיידר מול ביתי? ואהבת לרעך כמוך, מידות טובות. מה, אני אשלח את הבן שלי לבית יעקב!"

הזדעזעתי מתשובה זו, שאלתי אברך שלמד בת"ת השני שאליו הוא כן שלח, מה הוא אומר על הסיפור הזה, תשובתו היתה בזה הלשון: הוא צודק! צריך להיות ישיבישער, קנאות לדרך של הישיבה שלי, של ראש הישיבה שלי!"

לדאבוננו אנשים אלו אינם יחידים. מה רואים מכאן? שיש שינוי בכל הכיוון של החיים. לא מעמידים את הקב"ה ותורתו במטרה העליונה, אלא את השליטה והניצוח.

אם ברצוננו להעביר את רוע הגזירות, הגזירות הקשות והקיומיות, עלינו לדעת דברים אלה.

בוודאי דברים אלו אינם קלים. והתיקון לא יבוא ביום אחד. אבל הרמב"ם אומר שעצם הדבר שאנחנו נדע שצריך לתקן, זה גופא חלק מהתיקון, וז"ל: "ידעו הכל שבגלל מעשיהם הורע להן וכו' וזהו שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם". דהיינו שזה גופא מסוגל לבטל את הגזרה.

זהו הביאור בדעת מרן ראש הישיבה שליט"א.

נתפלל לקב"ה שיעזור לנו להבין את חובתנו בשעה קשה זו.

עוד לפני שאומרים 'דעות כוזבות', אני לא יודע איך אפשר לכנות את זה בכלל בשם 'דעות'...

ככלל בכל ויכוח שצד אחד מתייחס לשני בזלזול הוא כבר הפסיד נקודות בויכוח, החכמה זה ביקורת אפי' נוקבת -במכובדות!
וכל זה אפי' שהצד השני לא אחד שיש מצווה לכבדו.