הודעה שהועברה
מאת: יפוצו נאמנו <[email protected]>
תאריך: 3 בדצמבר 2013 19:36

חברים,

אני שוקל אולי להצטרף לתנועת בני תורה הקרויה ה"פלג הירושלמי".
לא, ח"ו לא הפסקתי לחשוב שהגראי"ל והגר"ח הם גדולי הדור.
אלא שטבע העולם להצטרף למנצחים, ואני לא רוצה להישאר בצד המנוצח, זו הרגשה רעה.
אני פסימי. פסימי מאוד. בני תורה עובדים ללא לאות וללא מורך. כל אחד חייל מתאבד. הם מלוכדים ומסייעים זה לזה במסירות נפש. מגינים על דיעותיהם ועל חבריהם בכל מקום ובכל זמן.
ואצלנו. קול ענות חלושה. אין ליכוד, אין סיוע הדדי, עד שעושים משהו, וכשעושים עושים ברפיון, אין מסירות עבור המשימהנ הקדושה, אין מינימום הקרבה עצמית.
ראשי הכוללים הגדולים מסובכים משפטית, ואין מי שזה מעניין אותו. אצלנו הכל דיבורים. כל אחד לעצמו, נמרים של נייר, אין מי שיזיז דברים. אתה מבקש סיוע בעניינים טכניים למען המערכה, (מדגיש, לא סיוע כלכלי, לא פרוטה אחת) ונתקל בגרירת רגליים. מהלך חדרה צולע ומוטל בספק והם חוגגים, וזאת מהסיבות הנ"ל. ראשי ישיבות וכוללים רועדים מלנפנף אנשי צוות ואברכים אפיקורסים, ציבור משקשק לנפנף רב שמשתתף במרד באופן סמוי,
יתד נאמן משדר חולשה כיושבת על המשבר, ויוצא ידי חובה במאמרים אנמיים שעושים רושם אולי על פורשי חדרה.
אין כמעט מי שיקום ויאמר מי לה' אלי בעוז ובגבורה. אין אחוות לוחמים, ואין איש לרעהו יאמר חזק. אדישות ואפטיה יש ובשפע. גם דיבורי סרק.
לצערנו "שם" יש את כל זה.