הם רק לא ידעו "איך זה מרגיש"..
בדיוק כפי שהם לא ממש יודעים איך זה מרגיש לבחור ישיבה עדין נפש, השהות בין כתלי הכלא הצבאי...
לדבר בתיאוריה זה נורא קל. זו המומחיות שלהם.

ואגב: כדרכו של שוטה שאיננו לומד מאומה מהטעויות של עצמו, הם ממשיכים לכוון מתקפות וניגוחי סרק כנגד הסמינרים בכל הזדמנות.
זה כמובן לא מפריע להם, להתעקש על הזכות של בנותיהם ללמוד באותם סמינרים השואפים לחלן את כולן, ואף להעמיד את מחלקת הבג"צים של העיתון, בכוננות, לשם מימושה של זכות זו..

באידיש קוראים לזה "פלגינן"...

בכל מקרה, הוא בעצמו אומר שזה לא רלוונטי מה שהוא חושב.. והכל תלוי בהחלטה של ר' שמואל. הוא רק העלה את הצדדים הנתונים לדיון.

כמדומני שהת"ח החשובים שאמרו שצריך לעשות "בירור", התכוונו להיפרדות מוחלטת, כמו שהגרד"צ עשה באשדוד. ר' שמואל אחז שלעשות את זה בקנה מדה ארצי זה שונה לגמרי, והאחריות מחייבת לשמור את הציבור התמים שבאמצע.

אתה יודע מה "ידע" מרן הגר"ש הרבה יותר טוב ממנו בעצמו.

אין צורך להוסיף מילה על מה שכתבתי.

לעומת זאת, אתם הפרדתם כדי לסתור. הפרוד שלכם הוא נקמני - להרוס ולהשמיד, לשנוא ולרחק. כל מה שהרב שך יצר בעמל של כעשרים שנה בביצור חומות עולם התורה, לעקור ולשרש. דוקא להפך, בלי סיבה ובלי מטרה וללא כל נימוק הגיוני.

'בין הזמנים', הזמן שנועד למנוחה ולהתרעננות, כבר החל, אך אני עדיין תקוע במאורעות ומוראות הזמן. אני מוצא את עצמי שוב יושב באפס מעשה, בוהה בחלל, מוטרד ודואג. אני מנסה להתגבר, להתעלם מהכל, אבל מהכל, להאבק במחשבות הטורדניות ולהתרכז בדף הגמרא שלפני. אבל המאורעות לא עוזבות אותי, אני לא מצליח להשתחרר מהמחשבה אודות הסופה החברתית שפקדה את ביתי, משפחתי.

כמה מוזרה ומשונה תקופה זו והשלכותיה. מי חשב אי פעם, כי אני בגילי, אהיה בעין סערה חברתית קשה, ושמי יהיה מוזכר בנסיבות לא מחמיאות. תמיד הילכתי בצידי הדרכים. בטוחני כי עד היום רוב המתפללים בבית הכנסת השכונתי אף לא ידעו את שמי. והיום...

כולל האברכים בו הסתופפתי היה לי לביתי השני. שנים רגלי הוליכו אותי לאותו בית מדרש אהוב. שנים הייתי מהראשונים הפותחים את השטייגן של היום וממלאים את חלל האוויר בזעקה הנצחית: אמר אביי... ומיד, ובלי משים, היו מצטרפים עוד לזעקתי, וקול ענות היה נשמע כנגדי מהקצה השני של בית המדרש: מתיב רבא.... ואני תוהה, לוּ גם היום אשא קולי, האם אותו אברך אלמוני מקצה בית המדרש יצטרף לזמרת תורתי, בלא לבדוק אולי אני מהמחנה השני...

אני נזכר בריתחא דאורייתא שסער וגעש בינינו, כשנלחמנו איש ברעהו, לברר את יסודות הסוגיה. מלחמה של תורה בין לומדיה. לומדים הנאבקים על חלקם בהבנת התורה, ומגינים בנשמת אפם על סברת ליבם. מלחמה עליה אמרו "לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער - אפי' האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה" אך מאידך:"אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה". זר לא יבין זאת. הבא מחוץ לבית המדרש, לא יוכל להשכיל ולהבין היאך יצאנו מחויכים בסיום הסדר לאחר המבטים הנוקבים שנעץ בי החברותא לשמע דברי... היאך הילכנו יחדיו ברחוב בשלום, למרות שבאותו בוקר, בית מדרש כולו קפא בפחד, כשצעק חברי וזעק שרק הבלים הם סברותי. ואם תמצי לומר, זהו תורף תמצית מלחמתה של תורה, מלחמה של שלום ורעות - שאינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה!

אך כיום...

האם השתנתה והוחלפה תורתנו? האם התורה שקיבלנו איש איש מפי רבו, רק תהפכנו לאויבים מרי נפש. האלו הם דרכי הנועם בהם נצטוינו, האלו הם נתיבות השלום? ואני תקוע במחשבות אלו ושואל את עצמי: למה? מדוע? האם לכם טוב עם המצב...הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?!

**

בתחילה כשילדי בן השמונה! חזר מהחידר מוכה בידי בני גילו 'הנאמנים להשקפה הנכונה' רק משום 'חשד' שאביו שומע בקול רבו, חשבתי אך משובת ילדים היא זאת.

כשבתי חזרה מהסמינר כאובה, כשחברתה הטובה 'ניתקה איתה קשרים' כדי לא ל'התקלקל' חשבתי שזו בדיחה.

אבל היום כשאני מוצא את עצמי יושב רחוק מבית חיי, מורחק בגסות מהכולל, האם גם כעת אוכל לטעון כי רק חוסר הבנה נפלה פה בינינו.

משום מה, שוב ושוב עולים בראשי דברי חז"ל: תלמיד שגלה - מגלין רבו עמו, שנאמר: וחי, עביד ליה מידי, דתהוי ליה חיותא. כעת דברים אלו מקבלים ממשות: וחי, עביד ליה מידי, דתהוי ליה חיותא. אך כנראה לי לא מגיע 'חיים', אותי כנראה מותר לנתק מבית חיי - מבית המדרש. רוצח בשגגה שפר חלקו ממני. אותי צריך לנדות, להחרים, לגזור כליה על משפחתי ותורתי.

**

נכון רשת הכוללים בקריסה כלכלית. עכשיו כשהקצבאות הממשלתיות מקוצצות, והרשת צריכה להתבסס יותר ויותר על הון הנתרם על ידי נדיבים, קשה לעומד בראש הרשת להחזיק את האברכים. אבל האם המחויבות שלו לעת כזו, היא להחזיק רק את מי שמכופף את דעותיו לדעת הממונים על הרשת?! האם הרשת באמת פועלת כפי השם היומרני 'ממלכת התורה'? או שהיא רשת פוליטית לכל דבר ועניין?!

**

הסיפורים ששמעתי מידידי הקרובים, נאגדים אט אט למסכת התעללות חברתית, שסופה מי ישורנה. למה אתם שואפים? האם לשיטתכם אתם, תוכלו כך לגדל ולחנך את בניכם ובנותיכם למידות טובות וליראת שמיים? האם באמת ראוי, על פי שיטתכם, שילדים קלי דעת יצעקו ברחוב על ראש כולל אלמוני, רק על שום ששומע הוא לרבו שלימדו תורה ואינו מבעט ברבותיו? אתם באמת חושבים, שאותו ילד חצוף הצועק ברחובה של עיר יום יום על תלמיד חכם שיכול להיות סבו "צא טמא" (אירוע אמיתי להחריד שסיפר לי בעל המעשה), יוכל להשתחרר ממידת העזות והחוצפה? האם עד כדי כך נסמאו עיני אביו? מדוע אביו מעודדו לכך ומעלה את מידות בנו על מזבח המולך של המלחמה החברתית?

הסמקתי בחושך, כשחברי ר"מ בישיבה של החתן, נתבקש ב"עדינות" לברך מתחת לחופה, אך העיקר שלא יהיה מעידי הקידושין... והם מסבירים לך, שבאמת הם מאוד מכבדים אותך, אבל יש כאן שאלה בהלכה... אתם באמת חושבים כך? יהודים מכל חוג ועדה כשרים בעיניכם לעדות, ובלבד שיהיו שומרי תורה ומצוות. רק תלמידי ראש הישיבה נפסלו?!

את כולם מצרפים למניין. אף פעם לא הבחנתי שבודקים את צבע או את גודל הכיפה. אבל את חברי לא צרפו למניין! האווירה בבית הכנסת היתה טעונה, היו שהסבו ראש במבוכה. אבל החזן סרב להתחיל כל עוד לא ייכנס עוד מתפלל השייך למחנה שלו!

נכון את כל החוגים מצרפים למניין, אך לא את מי שמאמין כי זאת התורה לא תהיה מוחלפת. מי שעדיין מאמין כי אותו ראש ישיבה שהאיר עינינו להעמיק בהבנת סוגיות הש"ס, הוא יכול גם להדריכנו בנתיבות החיים, רק הוא לדעת החזן אינו מצטרף למניין?!

אבל גם אם אתה מאמין כי פסולים אנחנו למנין, מדוע להפגין זאת בפרהסיא. האם גם כשנכנס לבית כנסת תינוק שנשבה, חילוני למהדרין, אתה מפגין לעיני כל, כי פסול הוא ואינו מצטרף למניין? האם לא תשתדל להצניע את יחסך אליו. ואנחנו... האם יצאנו מכלל אחיכם במצוות? האם מותר לבזותנו בפומבי? האם חשבת מה עובר על יהודי כאשר מכריזים לעין כל כי אינו מצטרף. ואפילו לשיטתכם, אנחנו איננו תינוקות שנשבו על ידי דעת רבותנו?!

איזו רוח רעה עוברת על הארץ. אם זו לא רדיפה פוליטית, לא אוכל להבין זאת.

**

ידידי סיפר לי בכאב, שבנו מצוי היום בפרשת דרכים. בן זה מתמודד בגבורה עם הפיתויים הזמינים היום, ונאבק להשאר ספון בישיבות הקדושות. לא פשוט היום, להתאים לבחור ישיבה אשר תתאים לנפשו הסוערת. לא קל למצוא מקום שיתאים לבחור גם מבחינת רמת הלימוד וגם באופי החברתי והאווירה הרוחנית. אבל היום מספר לי ידידי, יש עוד גורם רב חשיבות שצריך להתחשב בו. נוסף לכל הנתונים, צריך לבדוק האם אנשי הצוות הם מהמחנה בו נמנה הבחור.

אל תזלזל בנושא זה, אומר לי ידידי, למדתי זאת בכאב על בשר בני. ובן זה עדיין מנסה להעלות ארוכה להתעללות הנפשית, בה היו שותפים אנשי צוות בישיבה של בני. תתפלא, הוא אומר, אבל אנשים שחינוך ילדנו נמסר בידיהם, לא יודעים לתת מחסום לפיהם. הם התבטאו בבוטות ובגסות נגד אישים וערכים הנערצים על הבחור, ועודדו בחורים להציק לו נפשית ורוחנית, רק משום שאינו צועד בתלם. הם נתנו לבני להבין שאינו רצוי עוד בישיבתם רק משום שאינו מהמחנה ה'נכון'.

כשבחור צריך לבחור בין הדמויות המוערצות מאז ומעולם במשפחתו, לבין דרכם החינוכית של ראש ישיבתו והמשגיח, לעולם לא תוכל לדעת מה תהיה התוצאה. אבל דבר אחד ברור, כשראש ישיבה מפגין בוז וזלזול לדמות תורנית, הוא עצמו מאבד את דמותו בעיני הבחור כמחנך או מורה דרך.

לאורך כל התקופה האחרונה, הייתי צריך להתמודד עם המשימה הבלתי אפשרית, לחזק בבני את המחויבות לקבל את ראש הישיבה שלו כמחנך, למרות הדיבורים הבוטים שלו. פחדתי שמי יודע לאן יובילו הדברים, מי יודע כמה בחורים על רקע זה, שברו לגמרי את הכלים! אבל ניסינו, אני ובני, להתעלם מכל קשיים אלו. סוף סוף, כפי שאמרנו, לא קל למצוא ישיבה שתתאים לאופיו ומזגו של בחור. אבל היום הודיעו לנו באופן נחרץ, תחפשו לכם מקום אחר! אתם לא משלנו... לא רוצים לא אותך ולא את אביך!

כך מספר לי ידידי, ששוב הוא צריך לנסות למצוא ישיבה לבנו. ישיבה שבה גם נתון זה, שהבחור רחמנא לצלן שומע לרבותיו, לא יפריע לצוות ולבני הישיבה.

**

רשימות של ישיבות קטנות 'כשרות' וישיבות 'פסולות' מופצות בריש גלי בלא מוחה! מחנכות וותיקות בעלות שם מושעות מתפקידן בסמינרים לבנות, היות ולא יישרו קו עם הדעה המוכתבת, ונשארו נאמנות לבעליהן ולרבותיהם. המאבק מאיים לקרוע בתים. שכני סיפר, כי חמיו של בנו משכנע את בתו לתבוע גט. הבן כבר אב לשלושה, אבל פירוק המשפחה בראש מעיינו של חמיו. הוא משוכנע, כי הוא לוחם את 'מלחמת ה'. כל המגרש את אשתו ראשונה - אפילו מזבח אבנים מוריד עליו דמעות. אבל ליהודי זה כנראה יש לב הקשה מאבן. לדידו המלחמה בין היראי ה' קודמת לכל.

לאן אתם מובילים? רצונכם לפלג את המחנה התורתי? לחצותם לשתי ממלכות?

אני כבר פסול מלהימנות בחבורה אתכם. וכמוני אני רואה עשרות אם לא מאות של אברכים שנפלטו מהמערכת... שכני סיפר לי, כי בנו הנושא שם משפחה 'פסול', שם של משפחה נכבדה בבני ברק, משפחה הידועה כתלמידי ראש הישיבה, מחפש ומבקש מסגרת של כולל, כדי להצטרף ללגיון לומדי התורה. כבר עברה שנה מאז שנישא בשע"ט, ועדיין לא מצא את מקומו. בכל כולל בו הוא מנסה להתקבל, רק הזכרת שמו, גורר סירוב על הסף!

קרובי סיפר לי כי הוא בתוקף תפקידו בקהילה בקריית ספר, לא סיפר לאף אחד מה דעותיו והשקפותיו. ודאי שלא הפגין את דעותיו מעל כתלי מרפסתו. אף לילדיו לא הסכים לספר מה תהיה האות שיפיל בקלפי. אבל מאומה לא עזר לו. החברה חושדת בו! בתו הקטנה מוחרמת! אחת מהמובילות בכיתה הביאה מסר מאביה כי חייבים להחרים את בת פלוני, סוף סוף שאני מינות דמשכא ...הרחק מעליה דרכך - זו מינות...

**

סיפורים, סיפורים... אבל המציאות עולה על כל דמיון. וכעת אני יושב מול שוקת שבורה, אין קמח ואיך יהיה תורה, אין תורה ואיך יהיה קמח.

גם עד עכשיו רשת הכוללים בו הייתי, לא הצליחה לתת את מלגות השכר בזמן. כבר תקופה ארוכה אנו מקבלים את המשכורת באיחור של חודשים, ולמחצה שליש ולרביע. ברור שעל פי דרך הטבע, אין המשכורת הזעומה המקובלת ברשת הכוללים, יכולה להחזיק כלכלית משפחה בעלת כמה ילדים. צרכי המשפחה הלכו וגדלו עם מספר וגיל הילדים, והמשכורת רק פוחתת והולכת... אבל גם הבטחה עתידית של תשלום המילגות כשירווח, הייתה מרגיעה במקצת את הלח. והציפייה לתשלום הייתה נותנת תחושה של פת עתידית בסלי. אבל כעת למה אייחל, ואל מה אצפה. להתחיל חודש כשאין כל הכנסה, פשוטו כמשמעו, גורם לי להתכנס בכמין דכדוך, ואני חש חוסר יכולת לחשוב על העתיד.

אולי אני 'בטלן' במילי דעלמא. יש מחברי היודעים להסתדר בכל מצב. אבל אני הורגלתי לפרוק מצווארי את עול החשבונות הרבים, ורק בתורה היה עסקי. לאן אני פונה? נכון, היום זאת צרת רבים, אבל כפי שנהוג לומר, אין זה אלא נחמת שוטים. ככל שיש יותר אברכים המבקשים להתקבל לכוללים, כך יותר קשה להתקבל! ובכלל איזה כולל יקבל אברך זקן כמוני שכבר עבר את גיל השלושים... יודע אני את האמת! הקב"ה לא הסיר ולא יסיר חסדו מאיתי. אמנם צנצנת המן כבר גנוזה, אבל עומדת היא תמיד מול עינינו. אבל עכשיו, שנשללה ממני גם מילגת הכולל הדלה, על מה תחול ברכתו יתברך. גם אלישע לא יכל להושיע את אשת עובדיה, בלא אסוך השמן. רגיל אני לברכה בעיסה, אבל מי יתן לי את העיסה?

**

האמת, שהמצב הכלכלי הוא רק חציו הפחות חשוב של העניין. הסיפור הינו הרבה יותר מורכב. הגעגועים צורבים. הזכרונות העולים בי מהחבורה שכל מעיינם היה להוסיף לקח ופלפול, מרפים את ידי מלהתחיל מחדש. קשה לי ללמוד רק אני עם עצמי, בלא חבורה, ובלי אווירה. כולם נותרו בבית המדרש ורק אני בחוץ. ומה? אני לא בנאדם? הרגשת הנטישה והחמצה לא עוזבות אותי.

על מה אני מוצא לחיי רעב - על שקראתי בתורה וקיימתי מצוותיה? כיצד אתמודד נפשית עם הרגשת החידלון? וודאי שיש אברכים היכולים להתמיד בלימוד גם בבדידות בביתם. אבל אני לא הורגלתי לכך, וקשה לי לשנות הרגל של שנים. קשה לי במצבי לאגור כוחות להתחיל הכל מחדש.

ומה אומר בביתי? אשתי משוכנעת כי התרשלתי בלימוד ולכן אני בחוץ... תמימות של נשים! אישה שגדלה על מסירות לתורה, שהתחנכה כי כל אשר לה תתן בעד תורה, אינה מסוגלת להאמין כי מלחמה פוליטית גורמת לאנשים לקרוע שסע כה גדול בין לומדי התורה, ולנתק אברך מתורתו. ובאמת אני גם לא רוצה לחשוף את אשתי וילדי לכל הרוע שיש בעולם. אני רוצה לשמור על נפשם טהורה, אבל מה אומר להם? למה אני בחוץ?

אשתי, גם היא, נחשפה לאמירות פוגעניות של חברות לעבודה, הרוצות כביכול לשמור על ההשקפה הנכונה. אבל להאמין כי מידות רעות של התנצחות והתנשאות מביאה אדם לזרוק מבית המדרש אברך שנפשו חשקה בתורה? להאמין כי יש אנשים שבכוח רוצים לקרוע את מחננו לשני מחנות? לזאת אשתי לא מאמינה! אשתי חושבת שהנערים, ואף מבוגרים, שהיכו בקריאת המגילה ב"עץ", לא עשו זאת אלא כמהתלה פורימית. אך משום מה, אני הרגשתי שמחצית ממתפללי בית הכנסת מכים בעוז למחותי מן הארץ ואין לי מציל. משום מה אני מאמין, כי רגשות שנאה עזים קנו שביתה בלב רבים שהיו עד כה קרובים אלינו. לבלרים חסרי מוסר שמחים להחדיר איבה ביננו. והשנאה יוקדת, אם כי כבושה היא בלבבות. ואם המצב לא ישתפר, באמת על כורחינו והיינו לשני מחנות!

**

ואולי עלי לעשות שקר בנפשי, להצהיר כלפי חוץ כי חוזר אני בתשובה, ולעולם לא אשמע בקול רבי ומורי? אולי את דעותי אשמור עמוק בליבי? מי אומר שתפקידי להראות שאין דעתי נוחה בביזוי ראש הישיבה?

אבל אם מאמין אני כי ראש הישיבה הוא רבי, אם אני מאמין כי דרכו היא הדרך הנכונה להילחם בשלטונות המנהלים נגדנו מלחמת שמד. האם מותר לי, רק עבור הרווחה כלכלית וחברתית, לשתוק? קרוע אני ושבור. יהודי קטן אני, ולא הולך בגדולות. אבל האם אסור לי להאמין שיש יותר מדרך אחת נכונה. האם אסור לי להאמין כי אלו ואלו דברי אלוקים חיים?! אותי לימדו כי הקב"ה עצמו חוזר על דברי מוסרי התורה כולם, ואומר: "אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר" האם לי אסור להאמין בכך!?

לא! לא אוכל לחיות כאנוסים בספרד. לא זאת דרכנו, ולא כך חונכנו. אבל רבונו של עולם מה אתה דורש ממני? האם אין מסגרת בה אוכל ללמוד בשלווה וברוגע? האם אין זבולון שיסכים להחזיקני כיששכר. בטוח אני כי לו רק יימצא מי שירים את הכפפה, אם רק יהיה מי שיכריז: די להסית את יראי ה' זה בזה, הוא יוכל לבנות בית מדרש, בו רק התורה תישמע ברמה. בית מדרש בו יתקבצו כל מי שרק התורה היא משאת ותאוות נפשו. האם לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹקֵינוּ? אם כן הוא המצב, נקרא למְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה, המבינים כיצד מנחילים תורה לעם כולו, ואֲנַחְנוּ נִבְנֶה לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, בית מדרש שיהיה קודש לה' ולתורתו.

אתם רוצים ללכת בנפרד, לכו לכם!!!

להרוס לאחרים? הפסיקו עם המחלוקת!!!