אין כפייה, אין משטרת מעשים או מחשבות, אין איסור להכניס הביתה אמצעי תקשורת. הדבר היחיד שחריג בציבור החרדי הוא ערבות הדדית שאי אפשר למצוא בשום חברה אחרת - כשהציבור החרדי הוא נורמטיבי, ויעשה כל שביכולתו כדי להותיר בתוכו את אלה השונים, ואף אלה שאינם הולכים בתלם • סופר חרדי מגיב לסיפורים המוצגים בסדרת הכתבות "סימני שאלה"חיים ולדר | מגזין חדשות10
סדרת הכתבות "סימני שאלה" לא חידשה לי דבר ועם זאת, גרמה לי להשתתף בתחושות הצער והכאב העמוק, של הדמויות המרכזיות המופיעות בה, כמו גם של משפחתם הרחבה.
הכל מבינים, שרובם ככולם של העוזבים לא עושים זאת על רקע אידאולוגי, אלא על רקע אישי. או קושי בקיום התובעני של מצוות התורה. רובם גם לא קיימו את המצוות שנים רבות בהיותם חרדים, ועדיין, החברה העלימה עין ואפילו ניסתה לקרבם. כי החברה החרדית היא הרבה יותר חומלת, סולחת וסובלנית מכפי שאתם מתארים לעצמכם.
סדרת הכתבות, שלדעתי היא הגונה למדי, מוכיחה למי שהיה צריך הוכחה, שהציבור החרדי הוא ציבור נורמטיבי, שיעשה כל שביכולתו כדי להותיר בתוכו את אלה השונים, ואף אלה שאינם הולכים בתלם. ניתן היה לראות שכל עוד האדם אינו מעוניין לעזוב את הציבור - הוא לא יושלך ממנו, גם אם הכול יודעים שבתוך תוכו אינו ממש חרדי. משטרת מחשבות אינה קיימת ולמעשה גם לא משטרת מעשים.
מה דעתכם על כך שבסופו של יום, החברה החרדית היא החברה שהכי נעים לחיות בה? דווקא משום שהיא שמורה, חמה, מגוננת ויש בה ערבות הדדית שאין באף חברה אחרת?
בניגוד למה שמספרים בתקשורת, אין בציבור החרדי מערכת המכריחה מישהו לעשות משהו. אתה יכול ללמוד ליבה, אתה יכול להתגייס, אתה יכול להכניס לביתך איזה כלי תקשורת שאתה חפץ.
אלא שבני אדם מרצונם בוחרים לשלוח את ילדיהם ל"חיידר" ול"סמינר", ואף נאבקים בכל כוחם שיקבלו אותם (למרות שהם יכולים לשלוח למסגרות חרדיות מודרניות יותר). בני אדם נמנעים מרצונם להכניס לביתם טלוויזיה ואינטרנט למרות שאם רק ירצו בזה - איש לא ימנע בעדם.
כפייה אין, וגם לא תהיה
נכון, ישנן פעילויות הסברה רבות, הנעשות בדרך דמוקרטית, מכיוון שיש זהירות ממצב שבו ילד יתקרב לחילוניות ו"יתקלקל". בדיוק כפי שבציבור החילוני ישנה חרדה מחזרה בתשובה יש אצלנו חרדה מחילון. החילוניים חרדים. גם אנחנו. אך כפייה אין ולא תהיה.
שימו לב שכל המשתתפים בסדרת הכתבות עזבו את הציבור החרדי מרצונם. הם לא הושלכו ממנו, ויותר מכך: גם לאחר לכתם, איש מהם לא הוחרם על ידי משפחתו, ורובם אף נתמכים על ידי המשפחה. דווקא הם בחרו להתרחק מסיבותיהם הם.
כסופר ומנהל "המרכז לילד ולמשפחה", אני כואב כמו כל הציבור החרדי, את כאבם האישי של אחינו ובשרנו נשואי הכתבה, וסבור כי הסיפור כאן הוא תמיד אנושי אישי ומשפחתי ואין לו כל נגיעה לשאלות דת ואידיאה.
עדיין מושטת לכם יד אוהבת ומחבקת של כולנו, בין אם תבחרו לשוב הביתה, ובין אם תחליטו לנסות לבנות את חייכם בציבור שאיננו חרדי.
----------------------------------------------------------------------הכותב הוא סופר חרדי ישראלי, מורה ופעיל לרווחת הילד בחברה החרדית
גירסת הדפסה
שלח לחבר
סגן המנהל
מפקח
צל"ש
