(ויקרא כה)

לכבוד ידי"נ הרב הגאון הגדול פה"ד מוהר"ר חיים ברלין שליט"א שלו' וברכה.

עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות. כי אחרי אשר הוחזק הדבר עד כה, שלא לתן הכשר להגויים, כדי שלא לדחוק את רגלי ישראל המדוכאים ומיוגעים בענים, ועיניהם תלויות למחיתם ע"י פדיון הענבים, הנה עתה אחרי אשר נגמר הענין בדבר סכסוך שאלת השמיטה, שכל עיקרה באה לטובת אחינו בני המושבות, נמצאו חותרי מחתרת, אשר יעצו בסתר לקנות דוקא מהגויים, ולהרים קרן צרינו, השֹוחקים על משבתנו, איך שאנחנו בעצמנו רודפים את אחינו בני בריתנו. אי שמים.

אין לשער גודל החרפה וחלול השם ועוצם הרשעה שיש בזה. דמי לבבי כסיר ירתחו, וכאבי עד לשמים מגיע, מהמצב האיום הזה, מהנפילה של תורה ויראת שמים אמיתית שיש בענין זה. ירא נא כבוד גאונו לתקן את המעוות כפי היכולת.

וזאת למודעי' כי חשש גדול מצד ערלה וכלאי הכרם יש בכרמי הגויים, בשנים הללו, יותר ממה שהיה בימים הקדמונים, והרי אנו מוחזקים להשגיח על כרמי אחינו, בשמירה והשגחה מעולה. ואיכה זה עתה תהפך השורה, שנקח משל גויים, הבלתי מושגחים, רק כדי לרדוף עד הנפש את אחינו-בשרנו.

ראית ענבים מלפני שנה?

עכשיו זה שאלה של לאומיות מול מצוות שמיטה,

אחי, על תחיית המתים אין לך כמה שאלות פרקטיות? איך בדיוק זה יקרה?

חוצמזה, שיש הבדל גדול בין התפיסה שלך לתפיסה האמונית:

אצלך, קודם כל ברור שאוכלים בשמיטה עגבניות וקשואים, ואז צריכים לסדר את התורה לפי זה.

רצה רק לומר שחקלאי שזורע בעצמו (ולא ע"י עובד תאילאנדי) לא יכול לסמוך על הדעה המובאת בתוס' בגיטין סב ע"א (ושכמוה סובר גם בעל סה"ת)שמתירה גם עבודה בפועל , חוזרני בי ממה שכתבתי

וממילא יש קניין לגוי להפקיע את חיובה

וכדברי הב"ח המפורסמים (בסי' ר"ח) שהארץ יונקת את קדושתה מהשכינה ןהפירות מהארץ וממילא אוכלי הפרות מתמלאים בקדושה (וידוע שהחת"ס בדרשותיו כתב להפך על אכילת פרות מארץ העמים הטמאה)

והיה מאוכלי המן שגם הוא לחם שמים המזכה את אוכליו בקדושה (וכדבריו המפורסמים של האלשיך הקדוש על 'את המן אכלו עד בואם אל ארץ נושבת' - שכשהגיעו לארץ ישראל החליפו פרותיה הקדושים את המן)

אז שאף אחד לא יספר לך שהוא אוכל רק פרות יבשים מהשנה השישית, אלא ירקות טריים ספוגים בדם יהודי.

ולגוף הדברים: ההוכחה הטובה ביותר שאדם לא צודק, שהוא נזקק לדמגוגיה פופוליסטית וצרחנית.
כשהילדה שלי רואה שאני לא מסכים לתת לה עוד ממתק, היא צורחת. וכשזה לא עוזר, היא צורחת יותר בקול.
כך מתחילה, דברת על חמאס. ראית שדבריך אינם מתיישבים על הלב, אז אתה מקצין עוד יותר, עד שהגעת ל"כל הרווחים מופנים לרקטות". ומה עם מדבר שקר תרחק?!

אילו היה אפשר לשפר את המצב הכלכלי של הערבים, היה מצווה גמורה לעשות כן. רוב הטרור הוא מהשכבות הנמוכות. ככל שיש יותר לאזרחים יותר כסף כך הטרור פוחת.

שאלה

מה הם הצדדים ההלכתיים להעדיף לסמוך על "היתר המכירה" או קניה מתוצרת ערבית, או הפוך?

תשובה

משאלתך משמע שהשאלה היא מצד צרכן השמיטה הפרטי - מה עדיף. אנו ננסה להצטמצם לנושא זה, אלא שלפעמים קשה להפריד בין תחום זה ובין ההיבט הממלכתי הבא לפתור את הבעיה של כלל הציבור בארץ-ישראל, וקושי זה יבוא לידי ביטוי גם בתשובה זו.

ראשית, יש להפריד בין קנייה מתוצרת נכרית בכלל, לבין קנייה מתוצרת של ערבים הגרים כיום בארץ-ישראל.

נתייחס תחילה לקניית תוצרת על-פי היתר מכירה לעומת תוצרת נכרית בכלל.

הבעיות בהיתר המכירה:

1. הפקעת מצוה;

2. "לא תחנם", שנותנים לגוי חניה בארץ;

3. הערמה;

4. בעיות בתוקף החלוּת של המכירה.

א. חוסר גמירות-דעת במעשה המכירה, בייחוד במכירה סיטונית של כל או רוב אדמות המדינה.

ב. דינא דמלכותא דינא, שאם מכירה זו לא נרשמה בטאבו, לכאורה אין בה ממש.

ג. בעיה שנתחדשה אחרי קום המדינה: בעלוּת-העל של המדינה גם אחר המכירה.

הצדדים להעדיף "היתר המכירה" (על-פני תוצרת של נכרי)

1. נימוקים ממלכתיים הקשורים לדאגה לכלל הציבור.

א. הצלת עם ישראל מאיסורים. כידוע, רוב העם אינו מקפיד בתרי"ג מצוות.

ב. חשש מהתמוטטות משק המדינה.

אם נתרגם את הדברים לשפה "הצרכנית", השאלה היא - האם האדם הפרטי יכול לומר, אני את נפשי הצלתי, או שמא הוא חלק מן הציבור ועליו להתחשב בצרכי הכלל.

2. ישנה מצוה להעדיף קנייה מישראל על-פני קנייה מנכרי.

בעיות נוספות בקנייה מערבי הגר בא"י בימינו

1. "לא תחנם" בפועל. על-ידי שקונים סחורה חקלאית מערבים, מביאים לחיזוק אחיזתם בארץ ואף להשתלטותם על אדמות מדינה מוברות. הדבר בא, כמובן, על חשבון החקלאות היהודית המאבדת בזמן השמיטה נתח גדול מן השוק. דבר זה גורם משמיטה לשמיטה להפחתה במספר היהודים שמוכנים לעסוק בחקלאות. והרי זה חמור שבעתיים מכיוון שמזה יותר ממאה שנים יש לנו מאבק עם הערבים על השליטה בארץ-ישראל, ומי שפחות קשור לקרקע, גם מאבד אותה מהר יותר, וד"ל.

2. התוצרת הערבית המגיעה לשווקים עוברת דרך ועדות-השמיטה שעוד לפני השמיטה חותמות על הסכמים עם חקלאים ערבים בדבר הספקת סחורה חקלאית למשך כל השנה. בהסכמים אלה יש לכאורה משום איסור החזקת נכרים בדרך האסורה. בירושלמי שביעית (פ"ד, ה"ג) ישנה מחלוקת, האם מותר לומר לגוי בשביעית "חרוש בה טבאות ואנא נסב לה מינך בתר שמיטתא", ורמב"ם פוסק כמ"ד שאסור, וכן דעת הר"ש כמובא במהר"י קורקוס על הרמב"ם. גם אם נאמר ששונה הדבר כאן, שההסכמים נעשים לפני השמיטה (וכמו איסור אמירה לנכרי בשבת, שבערב-שבת קל מבשבת עצמה) לומר לפני שביעית, שיעשה עבודה בשביעית ויקנה ממנו בשביעית, מלומר בשביעית שיעשה על מנת שיקנה ממנו לאחר שביעית. ואדרבה, מסתבר שלקנות ממנו בשביעית חמור יותר, אע"פ שאומר לו לפני שביעית.

3. ישנן בעיות חמורות באשר לפיקוח על התוצרת הערבית.

א. ישנם גידולים שבהם אין הערבים מסוגלים לספק את כל התוצרת הנדרשת, ולכן (כדי לעמוד בחוזים שחתמו) הם קונים מיהודים תוצרת יהודית שנפסלה ע"י הרבנות, כגון ערלה או סחורה משדות שלא נמכרו בהיתר המכירה, ומוכרים אותה לוועדות-השמיטה כסחורה ערבית "מהודרת" (ישנן עובדות למכביר בעניין זה, והערמתם מגיעה עד כדי פיזור התוצרת היהודית בשדות, כדי שהמשגיחים יאשרו אותה כסחורה ערבית).

ב. חלק מן התוצרת החקלאית נקנית מערביי יהודה, שומרון וחבל עזה. לצורך זה ועדות-השמיטה מסכנות את משגיחיהן ומכניסות אותם למצבים של ספק פיקוח נפש. בדרך כלל אין משגיחים אלה מסוגלים להגן על עצמם בנשק מכיוון שלא אומנו בזה, וכך הם מסכנים את חייהם יום יום, כדי שכך וכך אנשים יוכלו "להדר" ולאכול תוצרת נוכרית. כידוע פיקוח נפש דוחה את כל המצוות כולן, כולל שמיטה, ובוודאי שמיטה בזמן הזה שלרוב הפוסקים היא מדרבנן. וודאי שיש איסור לתת יד למהלך כזה, ואף נראה שתוצרת כזו אסורה באכילה. ראיה לדברנו מדוד המלך שסירב לשתות את המים שגיבוריו הביאו לו מבור בית-לחם, וסיכנו את עצמם בזה. ומן הגמרא מוכח שסירב לשתותם מכיוון שנעשה במים אלה מעשה איסור.

לסיכום - העולה מדברינו שבימינו אין לקנות תוצרת חקלאית ערבית בשנת השמיטה. החושש מהיתר המכירה, ויראת-השמים שלו אינה מפריעה לו לפרוש מן האחריות הציבורית והוא חושב שהוא ראוי לנהוג בדרך חסידות, ידאג לייבוא תוצרת מחו"ל, אבל לא יקנה מערבים שגרים בארץ. חשוב להעיר שכיום ישנן בארץ אפשרויות נוספות לקניית תוצרת חקלאית מהודרת לכל הדעות, שאינה של נכרים, והכוונה לאוצר-בית-דין ולגידולים הגדלים על מצעים מנותקים בחממות. ומי שקונה מנכרים, ובפרט מערבים במקום שיש אוצר בית-דין ומצע מנותק, נוגע באיסורי תורה, מבטל מצוה מן התורה, מסייע לעוברי עבירה ואף מחלל שם שמים. ובמיוחד יש למחות כנגד התופעה של הימנעות מקניות של "אוצר בי"ד" כדי להיפטר מן הצורך בשמירת קדושת שביעית של הפירות והירקות, שהרי זו הדרך לקיום המצוה כהלכתה! ובמקום לחזק את "גיבורי כח עושי דברו", שלדעתם אלה החקלאים שאינם סומכים על היתר-המכירה ומשווקים את התוצרת שלהם במסגרת אוצר בית-דין, הם מחלישים אותם וגורמים להם הפסדים.

גם רבני וגאוני ירושלים שעמדו בראש ההתנגדות להתר הודו בחצי פה שיתכן ומבחינה הלכתית 'יבשה' ההתר תקף אלא שתמהו "מי הוא זה אשר יכול לחפש אחר היתר במצוה זו אשר היא גאולתנו ופדות נפשנו" ולדעתם דווקא כדי שתצליח גאולת הארץ חייבים לבססה על שמירת שמיטה ושאר מצוות התלויות בארץ כהלכתן
ואף רמזו שאולי הדרישה להיתר נובעת מפריקת עול (ניתן להוסיף שבאותם ימים היו רגליים לחשש שיש כאן באמת מי שמתנגד להודות שלה' הארץ ומעדיף את עבודת האדמה ממניעים זרים)

כנראה שאף התומכים חששו לטעמים אלה ולכן למרות ש(בניגוד למה שכתבת)מפורש בדברי הגרי"א ספקטור שההתר הוא על פי דין ותורה הוא הוסיף שבשמיטות הבאות יצטרכו לדון בזה "וה' יהיה בעזר עמנו שלא יצטרכו להתר ויוכלו לשמור השמיטה כדת"

ודעת לנבון להסיק שאכן הפולמוס הנ"ל כמעט ואינו נוגע לימינו והרבה מדברי וחששות המתנגדים אינם רלוונטים עוד ובפשטות חזרנו לדיון ההלכתי הבסיסי כפי שמופיע בפאת השולחן