4. אותו מלאך הצלה שביקש לחלץ את עולם הישיבות מהתופת, 'מיזרחיסט' רח"ל, ד"ר ורהפטיג, אשר אירגן מנוסת אלפים מן התופת דרך סיביר ויפן, עם ויזות יפניות (מסלול שאכן עברה בסופו של דבר רק ישיבה אחת - ישיבת מיר), נדהם מן האדישות, לעומת הפעילות הקדחתנית של אחרים שעשו הכל להשגת תעודות מסע שבחסותן ייחלצו מן הקטסטרופה שבדרך: "לא היתה אצל בני הישיבות נטיה לסגור את הגמרות.. ולבלות ימים רבים בקובנה, לעמוד בתורים ולצבוא על דלתות משרדים כדי להשיג מסמכים ואישורי ויזות שספק אם יועילו... רחוב הפליטים הציונים היה אחוז בולמוס יציאה מהכלוב הליטאי, ואילו בעולם הישיבות שררה אווירה רגועה... ראשי הישיבות והנהלות הישיבות לא עודדו פעילות כלשהי להשגת דרכונים, תעודות מסע או ויזות" ('פליט ושריד', ע' 149). נאנח ורהפטיג: "אני דאגתי להצלת בני הישיבות, וראשי הישיבות דאגו להצלת הישיבות" (שם, ע' 148). מיותר לציין שבסופו של דבר ניספו כולם במיתות משונות ואכזריות במיוחד, מפני שהנאצים נהנו להתעלל דווקא בהם. ציטוט מאת: אליצפן
|
בדיחת היובל!!!
זרח ורהפטיג הוא "מלאך ההצלה" שדאג להצלת תלמידי ישיבת מיר!...
מעולם לא שמעתי כזו בדיחה !!
זרח וורהפטיג היה עו"ד בקובנה שהישיבה ואליעזר פורטנוי ה"אמבסדור של הישיבה" הוא שנעזר בו לגבי הדרכים הדיפלומטיות לברוח מהסכנה כשוורהפטיג כאילו הוא ישיג לכולם ויזות לא"י , בה בשעה שדעת רוב הישיבה לא הייתה נוחה מהצלת א"י מפאת שגם היא כרוכה בסכנה - וכפי שידוע שהאויב הנאצי עמד בשערי א"י...
יוזמת ההצלה דרך המזרח ויפן היתה של כוחות הישיבה ויוזמתם של חסידי אומות העולם הקונסול היפני סוגיהרה והקונסול ההולנדי ועוד ,ובני הישיבה שסייעו בידם, וכבך נפתח פתח להצלת אלפים שראו בכך אפשרות מעשית ..
כנראה שזרח וורהפטיג עבד שעות נוספות לשכתב לעצמו חלק הרואי בתו "מלאך הצלה"... כשבעצם הוא אחד הניצולים בסה"כ...
להלן כמה קישורים מחכימים בעניין.
http://www.daat.ac.il/daat/chinuch/mosdot/mir2-2.htm
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%27%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%94_%D7%A1%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%94
http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=4&topic_id=1894317&forum_id=771
את הקישור האחרון אעתיק במלואו משום שיש בו עניין לכזב המופץ ע"י האפיקורסים בראש אשכול זה.
להלן מאמר מרתק בנושא, המנפץ את כל ההאשמות, שהתפרסם במשפחה לפני ארבע עשרה שנים.
חשיפה:
האמת על נס הצלת ישיבת מיר
דב בן-נון ויהונתן רוזנבלום
הפולמוס סביב נס ההצלה של ישיבת מיר, והתמיכה שקיבלו בני הישיבות על ידי 'ועד ההצלה', הפנה שוב באופן טבעי את הזקורים לעבר פרק מופלא זה בעולם הישיבות ובשושלת מסירת התורה. הצלת הישיבה היחידה ששרדה בשלמותה בימי הזעם באירופה, הישיבה היחידה שמלבד בכמה זמנים קצרים והכרחיים לא פסקה מסדריה - דומה היא אולי רק לנס של שביית ארבעת הגאונים (רבינו חננאל וכו') מבבל לפני כאלף שנים והבאתם לאפריקה הצפונית ולמערב אירופה - שתי החוליות המרכזיות בשושלת ההבטחה שלא תפסק ולא תשכח התורה.
בעקבות ספרו והראיונות עם ד"ר אפרים זורוף, והמאמר שפורסם על הויכוח ב'הארץ', פנינו למחברי הספר 'הזריחה בפאתי קדם' על נתיבי הצלת ישיבת מיר, שפורסם על ידי גנזך קידוש השם ובעריכת הרב יו"ט פוגרס והרב אברהם ברנשטיין, על מנת לבדוק את הטענות שנשמעו לאחרונה. בעזרת ארכיונם העמוס וסבלנותם הרבה, דומה והצלחנו לחשוף מעט את הלוט מעל התעלומה שסביב נושא זה, שעד היום עדיין לא זכה לבדיקה מעמיקה ומקיפה. הכרך הראשון של הספר 'הזריחה בפאתי מזרח' שזף את אור הדפוס לא מכבר, ושני חלקיו הנוספים נמצאים בשלבי עריכה סופיים.
עם כל זאת, הספר המקיף מתמקד במבט הכללי על האירועים, ולא נכנס לפרטים טרחניים. אנו דווקא התמקדנו בפרטים אלה, לאור האשמות - חסרות התקדים וגם השחר - כלפי גדולי ישראל בדור ההוא.
כותב יאיר שלג בכותרת המשנה במאמרו ב'הארץ': "ההתבדלות החרדית והדאגה לאינטרס של בני הישיבות על חשבון אינטרס ההצלה היהודי הכללי בלטו אפילו בימי השואה." הוא מתייחס לספרו של ד"ר אפרים זורוף (52) 'תגובת היהדות האורתודוקסית בארה"ב לשואה: פעולות ועד ההצלה 1939-1945'.
הספר מתמקד ב'ועד ההצלה', מיסודו של הגאון ר' אליעזר סילבר, שהוקם בארה"ב בנובמבר 1939. לצד התיאור של המציאות כפי שהוא רואה אותה, נמצאים בספר האשמות חסרות תקדים כלפי ראשי הישיבות באירופה, וכן הרבנים בארה"ב.
מצטט שלג את זורוף: "צריך להבין שהג'וינט מימן אז ממילא את צורכי מחייתם הבסיסית של כלל יהודי ליטא, בכלל זה כמובן בני הישיבות, כך שהמגבית הזאת לא נדרשה לצורכי מחיה בסיסיים, אלא כדי לספק לבני הישיבות את האפשרות לא לצאת לעבודה ולא לדאוג לפרנסתם. ואמנם, אנשי הישיבות בליטא ביקשו להסתיר מהג'וינט כי הם ממומנים בה בעת על ידי מגבית נפרדת, מחשש שהדבר יגרום לקיצוץ תמיכת הג'וינט בהם."
האם זו היא נקודת המוצא של זורוף? האם הפשע הגדול הוא "לספק לבני הישיבות את האפשרות לא לצאת לעבודה ולא לדאוג לפרנסתם"?
אם בודקים את הנכתב במאמר ב'הארץ' לעומק, מגלים מייד את הדמגוגיה. בכמה כסף מדובר? ובכן, כותב זורוף, שבשנת 44 שלח ועד ההצלה 110,000 דולר לפליטים בשנחאי. זה נשמע הון עתק, שבו נתן היה להציל הרבה יהודים, ובמקום זה תמכו בו בפרזיטים שלומדים תורה. לטענת זורוף מדובר בהקצבה פי ארבע ממה שהג'וינט נתן:
"שוב חוזר אותו הדפוס: הג'וינט הרי מימן את מחייתם הבסיסית של הפליטים הללו, כך שהכסף הנוסף שנשלח להם מטעם 'ועד ההצלה' לא נועד למחיה בסיסית, אלא כדי לפטור אותם מהצורך להתפרנס. התוצאה היתה שבזכות הסיוע של 'ועד ההצלה' קיבל בן ישיבה שישב בשנחאי סכום גבוה פי ארבעה מפליט יהודי אחר שהגיע גם כן לשנחאי..."
האשמה קשה. אך האמת היא שונה לחלוטין. באותם השנים, בהם יפאן היתה צד במלחמה, לא הוזרם ולא גרוש אחד מהג'וינט לפליטים בשנחאי. נקודה. הכספים היחידים שהגיעו היו אלה של 'ועד ההצלה'. ובכמה כסף באמת מדובר? תעשו את החשבון בעצמכם: בשנחאי היו אלפיים בני ישיבות. הם קיבלו כולם ביחד מאה ועשר אלף דולר לכל שנת 44. כלומר, כל בחור קיבל 55 דולר לשנה שלמה, דהיינו ארבע וחצי דולר לחודש...
למעשה, כל הספר בנוי על תאוריות מוטעות ביסודן, שמי שלא בקיא ברזי ההיסטוריה בעת ההיא, יקבל אותן בנקל.
עוד קטעים מתוך מאמרו של יאיר שלג:
"אגב העיסוק ב'ועד ההצלה' ובמצב בני הישיבות באירופה הכבושה, עוסק זורוף גם בשאלת הישארותן של רוב הישיבות ותלמידיהן בליטא, אף שהוצעו להם ויזות מעבר ליפאן... ישיבת מיר היתה הישיבה היחידה שנענתה כולה להצעה וניצלה. בישיבות אחרות ניצלו בודדים, שפעלו בניגוד לעמדת רבניהם... הוא מגלה כי בתחילת המלחמה דווקא פעלו כמה ראשי ישיבות חשובים, כמו הרב אהרן קוטלר והרב אלחנן וסרמן, להשיג אשרות כניסה לארץ ישראל באמצעות הסוכנות היהודית (כלומר, שיתוף פעולה עם הציונים). אלא ששלטונות המנדט מנעו את כניסתן של ישיבות שלמות והסכימו רק לבואה של שכבת אליטה רבנית מצומצמת. כך באו לארץ הרב אליעזר שך והרב אליעזר פינקל, ראש ישיבת מיר. קוטלר ווסרמן, לעומת זאת, העדיפו להישאר עם תלמידיהם."
ושוב, המסמכים שנאספו מורים על טעות מוחלטת בגישה זו, ואולי אף טעות מכוונת. העובדות ההיסטוריות הן, שהרוסים נתנו ויזות ליציאה רק לפליטים, דהיינו לאלה שנמלטו מפולין כמו ישיבת מיר, או לבודדים מישיבות אחרות, שהיו אזרחי מדינות אחרות, כגון גרמניה והולנד. בניגוד לכתוב, לר' אלחנן וסרמן היה סרטיפיקט, אך הרוסים לא נתנו לו לצאת מכיוון שהוא היה אזרח ליטאי, ולא נחשב לפליט.
חוץ מזה, היום במבט לאחור קל מאד לשאול למה לא עזבו כולם. אך מי שבודק את התקופה עצמה רואה, שאז, בתחילת המלחמה עדיין לא העלה איש על דעתו למה שהתרחש בהמשך. אדרבא, אזרחי ליטא היו בטוחים ששפר עליהם מזלם, הם נמצאים באי בטוח, ושם יעברו את ימי המלחמה ללא פגע. לא היתה כל תחושת פאניקה ורצון לברוח, הם היו בבית, במדינה חפשית.
שליח ועד ההצלה, ד"ר שמואל שמידט, כתב בדו"ח שלו באותם הימים:
"ליטא, בתור מדינה ריבונית וניטרלית, היא אידאלית עבור פליטים, ושם הם צריכים להשאר עד סוף המלחמה..."
גם ההנהגה הציונית היתה שותפה לדעה הזאת, והסוכנות היהודית ענתה לחברי תנועות הנוער שהגיעו לוילנה ובקשו סרטיפיקטים לעלות לארץ:
"אתם בטוחים יחסית... לפי ההגיון עתידה ליטא להשאר אי שקט בתוך אוקיאנוס סוער..."
לא היתה כל סיבה שהישיבות הליטאיות יעזבו את מקומן, לא היתה גם כל אפשרות. אותם בודדים שהצליחו לעזוב, היו אלה שהיו תושבי חוץ ונחשבו לפליטים, ולא היה זה בניגוד לדעת הרבנים, אשר הם בעצמם ניסו לעזוב.
עוד משפט מקומם, הוא ששלטונות המנדט הם שלא נתנו לישיבות שלמות לעלות. לשלטונות המנדט לא היה כלל איכפת מי עולה, היתה זו הסוכנות היהודית. ישיבות מיר, קלצק וקמניץ פנו ממש בתחילת המלחמה לרב הרצוג שישכנע את הסוכנות לתת להם סרטיפיקטים. על פי עדותו של הרב הרצוג נסחבה התשובה במשך שנתיים (!). במקביל היה זה הרב הרצוג שהשפיע על ממשלת רוסיה לתת לפליטים לצאת מגבולה, וזה היה הפתח הראשון ליציאה מוילנה.
בספר 'עדות' מצוטט פרוטוקול מעניין ומאלף בנושא הסרטיפיקטים:
ב17- לאוגוסט 1941 נשלחה בקשה אל הסוכנות היהודית בירושלים, להעניק סרטיפיקטים ליושבי שנחאי. במברק נאמר: "אחרי שנתיים של נידודים ואכזבות שוא, מאות בני ישיבה תקועים בקובה ושנחאי, ארץ ישראל מקלטם האפשרי היחידי, נא הקציבו עבורם 300 סרטיפיקטים."
מפרוטוקול הנהלת הסוכנות ניתן ללמוד על המאבק שהתחולל שם:
"גרינבוים וקפלן דורשים תנאי, התחיבות ש'בני הישיבות ילכו לעבוד'..."
ותגובת הרב מיימון:
"שמא מוטב לתלות שלט על גבולות ארץ ישראל: 'הכניסה אסורה לבני ישיבות'..."
למעשה, בשנת 41 קיבלו פליטי שנחאי 186 סרטיפיקטים, מתוכם הוקצבו רק שלושה לחברי 'אגודת ישראל'...
גם שרבוב שמו שמרן הגרא"מ שך כמי שהעדיף לעלות לארץ, הנה מטעה ואף יותר מכך. הרב שך היה אז באותם ימים אברך ת"ח בן ארבעים, אך לא עמד בראש כל ישיבה. הזכרת שמו ברשימת אלה ש'עזבו' את ישיבותיהם יכולה להראות על אחד משני דברים: במקרה הטוב בורות בקורות הימים - ודבר זה יעד על טיבו של שאר הספר, או על השמצה מכוונת על ידי הכנסת שמו לרשימת הרבנים.
הזכרת שמו של הגא"י פינקל, גם היא חשודה שלא נעשתה בתום לב. ראש ישיבת מיר רצה לנסוע עם תלמידיו לשנחאי, אך מצב בריאותו לא הרשה זאת. בעמוד צ"ט בספר קולמוס הלב - מכתבי ר' אברהם קלמונוביץ, כתב במכתבו: "מפאת מצב בריאותי שהחמיר בזמן האחרון... והרופאים אסרו אלי בהחלט את הנסיעה ליפאן..."
מהעיון בחומר הרב שהצטבר ובמסמכים בנושא מתברר, שהרבה מוסכמות לא כל כך מדוייקות, בלשון המעטה. התנגדותו של הגרח"ע גרודז'יענסקי לעזוב את ליטא, מבוססת בין היתר על עדותו של הרב פנחס הירשפרונג בזכרונותיו שפרסם באידיש בספר 'בעמק הבכה הנאצי'. שם הוא טוען, ענה לו הגרח"ע על השאלה האם לקבל את ויזות קוראסו: "שב ועל תעשה עדיף... אם מן השמים נגזר על הגירה, ניתן יהא להגר גם מוילנא..."
אמינותו של הסיפור הזה מוטלת בספק רב, באשר הרעיון של חלוקת ויזות קוראסאו התחיל ב23.7.40-. הגרח"ע נפטר רק כשבועיים לאחר מכן, בה' אב, ה9.8.40-. בימים שלפני פטירתו כלל לא שהה בוילנא אלא בעיירת נופש, כך שקשה מאד להאמין כי הוא אכן נשאל על הויזות וכי הוא התייחס אליהן.
מאידך, מתוך מכתביו של ר' חיים עוזר, דווקא ניכרת ההסכמה להגירה, והוא עשה כל מיני השתדלויות לעזור לגדולי התורה ולישיבות של הפליטים לעזוב את המדינה.
נקודה נוספת המעלה תמיהה, היא ההתיחסות למאמר שהתפרסם בנושא על ידי ד"ר דוד קרנזלר ב'ג'ואיש אובסרוור' - בטאונה המרכזי של אגודת ישראל בארה"ב - וב'ג'רוזלם פוסט'. כותב שלג:
"את הביקורת המרכזית על הספר, מאת ההיסטוריון היהודי-האמריקאי הד"ר דייוויד קרנזלר (אדם דתי הנחשב לתומך מובהק בעמדה החרדית, אם כי אינו חרדי), פורסמה דווקא ב"ג'רוזלם פוסט" וצוטטה אחר כך פעמים אחדות בעיתונות החרדית."
לקורא התמים נראה שמדובר בהיסטוריון, שמביע עמדה בנושא כלשהו, והוא - למרות שהוא אינו חרדי - תומך בעמדה החרדית. האמת היא, שקרנזלר כתב את עבודת הדוקטורט שלו בנושא, והוא פרסם ספר בשם: יפנים, נאצים ויהודים. הספר יצא לאור בשנת 76 על ידי הישיבה יוניברסיטי. בספרו הוא ראיין את כל הנוגעים בדבר אישית, ועשה עבודת מחקר מקיפה.
בקיצור, לא מדובר סתם בהיסטוריון שמביע דעה, אלא באדם שעשה עבודת דוקטורט בנושא ומכיר את החומר לפני ולפנים...
גם פרט זה מוסתר מהקוראים. ושוב עולה מאליה השאלה: האם יש כאן מחקר אמיתי או מדובר בסך הכל בנסיון להשמצה?
הרקע האמיתי לדעה שהרבנים מנעו את יציאת היהודים מליטא וכו', הוא כנראה הספר 'פליט ושריד בימי השואה' של ד"ר זרח ורהפטיג, בו הוא קשר כתרים לעצמו ובו הוא טוען כי כל יוזמת ההצלה באה מצידו.
יתירה מכך, שלג כותב, כי "ד"ר זרח ורהפטיג, איש הציונות הדתית, הצליח להשיג לכ2000- בני ישיבות ובני משפחותיהם אשרות יציאה מבריה"מ ואשרות מעבר ליפאן. מכל המסמכים הקיימים עולה, כי דבר זה הוא לא רק הגזמה, אלא שקר מוחלט. העובדה פשוט לא נכונה.
ושוב ציטוט:
"מאוחר יותר, כשהועלתה הצעתו של ורהפטיג, חששו הרבנים שעצם בקשת אשרות היציאה מהשלטון הקומוניסטי תכעיסו ותגרור את הגליית בני הישיבות לסיביר. מכיוון שבאותו השלב לא היתה צפויה סכנת מוות (הנאצים עדיין לא שלטו בליטא), העדיפו איפוא להישאר על פני הסכנה הסיבירית. זו היתה סיבת התנגדותם ל'אופציה היפאנית', ולא עצם ההתנגדות ליציאה. כשהבין הרב קוטלר את טעותו כבר היה מאוחר מדי. הוא אמנם הצליח להימלט ליפאן ומשם לארה"ב (שם היה לאחד ממנהיגי העולם החרדי לאחר השואה) בזכות אשרת כניסה אמריקאית כחלק מפרויקט של הממשל האמריקאי להצלת "האליטה התרבותית" שקיבל של יהדות אירופה, אבל רוב תלמידיו בישיבת קלצק נספו. הרב וסרמן, שעמד בראש ישיבת ברנוביץ', העדיף להישאר עם תלמידיו ונרצח אתם."
כאמור גם קטע זה מבוסס על הכזב, כאילו ראשי הישיבות לא רצו לצאת. את האמת כבר כתבנו, שהסובייטים נתנו רק לפליטים לצאת, ור' אלחנן, למשל ניסה לצאת אך הם לא נתנו לו. גם תלמידי ישיבת קלצק לא היתה להם כל אפשרות לצאת, והם גם לא ניסו...