לרגל הפריימריז ב"בית היהודי" המתקיים היום, מן הראוי לקרוא מה אומר חילוני על הכיפה הסרוגה - מאת אפרים קישון ז"להשבוע מלאו 10 שנים לפטירתו של גדול הסאטירה אפרים קישון ז"ל, ספריו של קישון תורגמו ל- 77 שפות, למרות שאינו משמיץ בהם את מדינת ישראל. שניים מסרטיו היו מועמדים לאוסקר. אפרים קישון היה ענק ההומור בישראל ולא זכה למעמד הראוי לו, כיוון שלא השתייך לממסד התרבותי השמאלני. הוא לא התבייש לחבר סאטירות פרו ישראליות. השבוע, כאשר מאות אלפי יהודים חילוניים, מצהירים שיצביעו למפלגת הבית היהודי, נזכרתי בסאטירה שלו "הכיפה הסרוגה", שנכתבה לפי 40 שנה, כאשר הכיפה הסרוגה הייתה בשפל דעת הקהל, ואקטואלית גם היום, להלן קטע מתוכה:
1. האלימות נהפכה בישראל לסגנון חיים, אם לא למשטר של קיום, עד כי המעשים הקטנים של היום-יום כגון, כפי שניחשתם, הביקור בקולנוע נהפך לגבי האזרח למפתח-נפש מאורגן. האדם מסתכל סביבו בחשכת האולם ושואל עצמו, מנין צץ הנוער הזה, מנין הגסות הצרחנית הזאת, שלא היה לה זכר לפני כמה שנים? האדם מסתכל סביבו בקולנוע ומחפש הסברים, מתחנן לתירוצים, בתוהות, מה טיבם, מה אופיים של הצעירים האלה המתפרעים למען התפרעות?
והוא מוצא רק מענה אחד קבוע לגביהם- שהם אינם חובשים את הכיפה הסרוגה. אף פעם לא.
2. בקולנוע ובכל מקום. בחברה המאבדת את פרצופה נשארו הפנים הצעירים מתחת לכיפה הקטנה ללא שינוי, פנים טובים ונקיים. מתחת לכיפה הסרוגה עוד יש מקום לנימוסים, עוד יש רצינות עוד יש אהבת מולדת. עוד יש שקט. אדם המרצה בפני קבוצות נוער, בביתי הספר או במועדוני האוניברסיטאות, יבחין במהרה מרמת השאלות, שנוער דתי לפניו. הם מתנהגים אחרת, שואלים אחרת, עונים אחרת. מעולם לא שמענו מפיהם הערה חסרת-טעם לגבי המדינה. נראה שמוגבלים הם בתפיסתם החיובית צרת האופק, חסרים הם לחלוטין את שאר- הרוח הנהדר המניב את הבדיחות מסוג כיבוי האורות בלוד. אין הם משתעשעים ברעיון הירידה מן הארץ, אין להם זיכרון קצר ושערות ארוכות. כנראה הדברים האלה אינם הולכים עם הכיפה הסרוגה. וכאשר יהודים מתאספים להחליף דעות על מה שאפשר עוד לעשות למען תיקון פני החברה, למען עידוד העלייה וחידוש ההתיישבות ודברים מיושנים מסוג זה, הרי הכיפות יהיו רבות במקום. על חוסר הפשרות של "גוש אמונים" אפשר להתווכח, אך אין ספק שהם מאפשרים לנו את המו"מ על פשרות. הם מוכיחים לשנינו, שעוד לא הכל נשחק כאן, עוד לא כולם אכלו את כולם. אנחנו אך זוכרים את מגיני המעוזים עם ספרי תורה, אנחנו רואים נוער שלגביו ארץ ישראל עדיין רשומה על שם עם ישראל, נוער שאינו מגחך להצהרות טרומפלדור, ואינו בוכה עם הנביאים החדשים. נוער דתי. אנחנו נושמים לרווחה, כשאנו רואים את הכיפה הסרוגה. לומר את האמת, בראותנו פנים טובות מסביב, מן הסתם מחפשים אנו את הכיפה מאחור.
3. נשאלה השאלה, כיצד עשוי איש הלצות שרוף כמוני להתלהב ברצינות כזאת מציבור כה חסר הומור. איננו מתלהבים במחילה. אנחנו פשוט נכנעים לעובדות. ניכר, שכוחם של רעיונות וכוחם של בני-אדם נמדדים לא בעיתות של הצלחה, אלא בעידן של שפל ומפלות. רק שתי מגמות, משני הקצוות של החינוך, המדרשה השמאלית של השומר הצעיר והמשנה של הכיפות הסרוגות עומדות היום זקופות בלחץ הזמנים הקשים. לו היתה לתנועות הדתיות גם מנהיגות ותיקה פחות מורגלת לכיסאות מרופדים, אילו היו הרבנים שלנו מתעלים מעט מעל הרמה של כוכבים מתחרים, הרי היתה אותה כיפה סרוגה גם גדולה יותר.
4. מכל מקום, ההומוריסטן שמח להודות בטעותו, הוא עצמו כבר איחר את המועד להיות לאיש דתי, הוא טבול עד צווארו בתוך בוץ ההיגיון הקר, אצלנו זה כבר לא ילך. אולם הוא מודה ברצון, שהדעות המיושנות-בעיניו הניבו ישראלים יותר טובים, שנוקשותם הנלעגת של ההורים הדתיים עשתה נוער יותר טוב, שהמטבח הכשר הוכח להיות מוסר רוחני איתן יותר ממצברי השכל הקידמה. קשה לנו לתאר את מדינת ישראל בלי אותה אמונה דתית, שאנו באופן אישי איננו חלק בה. ובכל זאת, אם תנאי מוקדם הוא לגידול נוער כזה, אם זה המחיר שלו, כי אנחנו החילוניים הנכשלים לא ניסע באוטובוסים בשבתות ולא נלך לקולנוע בימי שישי, הרי כותב שורות אלה מוכן להישאר בבית ולהסתכל ב"צירופים". אנחנו הגענו למצב ולגיל, שבתוך הזרם המתוחכם של תוכניות סגפניות נראה לנו ששידור תמים זה על משתתפיו התמימים מלבב במיוחד. אנחנו פשוט למדנו לאהוב את הכיפה הסרוגה.