לאחרונה, כפי שאפשר ללמוד מדיווחים רבים גם בתקשורת הכללית, מתלהטת מלחמה בציבוריות הליטאית: מאבק איתנים על ירושת ההשקפה הטהורה אחרי פטירתו של הרב אלישיב זצ"ל. מצד אחד אנשי 'יתד נאמן' ומן הצד השני הקבוצה שעומדת מאחורי הקמת העיתון החדש 'הפלס' (רזי ברקאי אמר לא מזמן בגל"צ: "אנחנו מדברים פה ב'מה בוער' על המצב ב'הפלס' יותר מאשר על המצב ב'מעריב'"). בימים האחרונים הקרע מעמיק, ונשמעים דיבורים אפילו על הקמת מפלגה ליטאית נוספת, של זרם 'הפלס'. מי אמר שרק בימין יודעים לשרוף אלפי קולות יקרים בגלל פילוגים.ואם ישאל השואל: מה בעצם ההבדלים הגדולים בין שני המחנות? מה כבר השוני בין עמדת שני העיתונים? שאלה טובה, רק אל תשאלו אותי. מה אני מבין בפוליטיקה פנים-ליטאית? ובכל זאת אני רוצה למסור עדות אישית קטנה.
בלב המחלוקת עומדים לפי הדיווחים שני ענקי תורה: הרב אהרון לייב שטיינמן, ראש ישיבת פוניבז' לצעירים שבבני ברק, והרב שמואל אויערבך, ראש ישיבת 'מעלות התורה' שבירושלים. בכל רגע נתון מפרסמים האתרים החרדיים ומוקדי הנייעס של המגזר עדכונים חמים מבתיהם של שני הגדולים: "ר' אהרון לייב אמר ש...", "ר' שמואל תקף את...". הרושם המתקבל הוא ששני הרבנים הישישים עזבו הכל, והם מקדישים את כל זמנם למהלכים פוליטיים.
והנה, בחודשים האחרונים נפלה בחלקי הזכות להתפלל שלוש תפילות ביום באחת השכונות הכי קסומות בירושלים, שערי חסד. האמת שהשכונה הזו על דמויותיה ובתי המדרש שלה שווה טור בפני עצמו, כמה טורים אפילו, אבל אני רוצה להתעכב עכשיו רק על דמות אחת שמפארת אותה: ר' שמואל אויערבך. הרב אויערבך, בנו בכורו של ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, נולד בשכונה ביום הכיפורים תרצ"ב (הסנדק שלו היה הרב קוק) ומאז ועד היום, במשך כשמונים שנה, הוא לומד ומלמד בה תורה.
מדי בוקר אפשר לראות אותו פוסע לבדו, בלי שום שמשים ועוזרים, עטור בטלית ובתפילין, בדרך לתפילת שחרית בבית הכנסת הקטן ברחוב השל"ה. זה רגע מלא הוד ששערי חסד יודעת להוקיר: עוף לא פורח, מכונית אמריקאית לא מצפצפת. במשך רוב שעות היום הוא יושב ולומד בבית המדרש של ישיבתו, השוכנת בקומה השנייה של בית כנסת הגר"א הוותיק שבו התפללו גם אביו וסבו. לא ב"מזרח" יושב ראש הישיבה, אלא בספסל האחרון, לצד השולחן הישן שבקצה בית המדרש.
ראיתי אותו כמעט מדי יום, בשבועות הכי מתוחים של המאבק בין אנשי 'יתד' לאנשי 'הפלס'. הסלולרי בכיס שלי התפוצץ מרוב הודעות דחופות של אישי ציבור ועדכוני-מחלוקת של עסקנים, אבל ממש באותם רגעים הוא ישב שם מול מסכת גיטין ענקית ובלויה, או מול ספרי הראשונים, או מול החזון אי"ש, או מול חובת הלבבות (כך הוא עושה בכל ערב, בסדר מוסר לפני תפילת ערבית), או מול תלמיד צעיר שהתייעץ איתו בנושא אישי, או מול אברך עם שאלה למדנית סבוכה, או מול נודניק שניצל את הנגישות הרבה של ה"גודול" כדי להפריע לו עם שאלה מיותרת. בוקר, צהריים וערב אני מתבונן בו ומעולם לא ראיתי אותו עסוק בהתייעצויות פוליטיות כלשהן או בבחישות פנים מגזריות. אינני יודע מה הפרומיל מזמנו שהוא כן מקדיש לעניינים הציבוריים האלה. כנראה יש גם כמה דקות כאלה ביום. אבל איפה הן הפרופורציות בין גודל הכותרות ועוצמתן, לבין המציאות היומיומית ועוצמתה.
אה, ואין לי ספק שגם אם אבוא להתפלל במקום קצת פחות קסום, לב העיר בני ברק, אמצא שם את ה"בר-פלוגתא" שלו, עושה בדיוק את אותו הדבר.
http://www.google.co.il/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=6&cad=rja&uact=8&ved=0CDsQFjAFahUKEwj36tSct5XGAhWCsxQKHXF4AEY&url=http%3A%2F%2Fwww.kikar.co.il%2F%25D7%25A8-%25D7%25A9%25D7%259E%25D7%2595%25D7%2590%25D7%259C-%25D7%2594%25D7%25A8%25D7%2591-%25D7%25A9%25D7%2599.html&ei=1bmAVbesC4LnUvHwgbAE&usg=AFQjCNGbQVjiHdb2ls98gASDbi4EbPpYgg&bvm=bv.96041959,d.d24