אלא שלמרות שבאותו ממון הוחזק כפרן, עדיין תולים שטוען טענת סיטראי (כתובות דף פה ע''א; שבועות דף מב ע''א) כלומר שכפר משום חוב שיש לו עליו ממקום אחר, ולא משום שרוצה לגזול. לכן לא נתקלקלה חזקת כשרותו.
מכל מקום ''אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות'' (מסכת סנהדרין דף ו ע''ב) לכן מחוייב בית הדין לפסוק רק על פי הראיות שבפניו. וכיון שרואים שמורה הוא היתר לעצמו, הרי הוחזק שבאותו הדין טענותיו אינן טענות.
ומשום כך הסיקה הגמרא שרק כשנתחייב שבועה בבית דין הוחזק כפרן לאותה שבועה, כי אז הדין תלוי בראות בית הדין. אבל אם הוא שחייב את עצמו בשבועה ''עביד איניש דינא לנפשיה'', ורשאי הוא לקיים את התחייבותו על פי שיפוטו הוא.