אך יש שאלה אחת שלא דנו בה, והיא: מדוע קיימים הזמן והמקום?

חכמי ישראל הם שעסקו בשאלה הזאת, מההיבט המוסרי ולאו דווקא מההיבט המדעי.

המקום הוא המאפשר ליצור הבדל בין איש לרעהו. לולא הוא היינו נבדלים זה מזה על ידי המקום, היינו חשים שאנו אישיות אחת. במצב כזה לא היתה נוצרת מערכת של יחסי גומלין בין הבריות, ולא היה יסוד לעבודת המוסר. על זה אמרו רבותינו: ''אין לך דבר שאין לו מקום'' (אבות פ''ד מ''ג). בלי מערכת יחסים בין אדם לחבירו, אי אפשר לקיים ''ואהבת לרעך כמוך'' (ויקרא יט, יח) שרבי עקיבא ראה בו את כל התורה כולה, והעולם כולו הופך לגהינם (לוינס).

הזמן הוא המאפשר לקנות את זכות הקיום. אלמלא הזמן לא יכולנו לעמוד בדרישות של מידת הדין. כי האדם בקוטנו אינו מסוגל לעמוד מול אינסופיותו של ה'. קל וחומר אם הנברא חטא. רמח''ל (מסילת ישרים פרק ד) מבאר שהזמן ניתן לחוטא כדי שיוכל לתקן את אשר עיוות. גם אם לא היה חטא, צריך זמן כדי לבסס את האישיות ולקנות את זכות הקיום. זוהי תמצית מידת הרחמים, הנקראת כך על שם הרחם, שהוא המקום הניתן לחי על מנת לרכוש בזמן העיבור את הכלים שיאפשרו לו להתמודד אחרי הלידה עם העולם החיצוני.

עולה מכאן שאם הצדקת הקיום של המקום והזמן היא מוסרית ביסודה, אם כן קיומם מותנה בצורך המוסרי. לפיכך, אחרי שירכוש האדם את זכות הקיום, כבר יתבטל המקום ויתאחדו הנפשות באהבה כמו שמבואר בספר התניא (פרק לב) שכל ישראל הינם נשמה אחת בגופים מחולקים, וגם יתעלה העולם מעל הרצף של הזמן ההיסטורי ויעלה למדרגת העולם העליון, חיי הנצח.