מסכת בבא מציעא דף צ ע''א''בעו מיניה מרב ששת: היתה אוכלת ומתרזת, מהו? משום דמעלי לה הוא - והא לא מעלי לה, או דלמא דחזיא ומצטערא, והא חזיא ומצטערא? - אמר להו רב ששת: תניתוה, רבי שמעון בן יוחי אומר: מביא כרשינים ותולה לה, שהכרשינים יפות לה מן הכל. שמע מינה: משום דמעלי לה הוא, שמע מינה''.
כתב תוספות: ''אמר להו תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר - ורבנן לא פליגי עליה במאי דמפרש טעמא משום דמעלי לה''. כלומר שאף שת''ק חולק על רשב''י וסובר שמביא מאותו המין, מכל מקום לא מצינו שחולק על רשב''י מהו עצם טעם איסור חסימה, ואין לתלות בזה מחלוקת. וכך מפורש בתוספות שאנץ.
וקשה, שאמנם כן מצינו שחכמים חולקים על רבי שמעון! שהרי כפי הבחנת רב ששת רבי שמעון לטעמו במסכת בבא מציעא דף קטו ע''א: ''משנה. אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה, שנאמר ולא תחבל בגד אלמנה. גמרא. תנו רבנן: אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עשירה - ממשכנין אותה, ענייה - אין ממשכנין אותה, שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה. למימרא דרבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ורבי שמעון דריש טעמא דקרא''. וכן דעת ת''ק בחסימה מתפרשת כת''ק באלמנה – שאין תולים בסברת המקרא, והאיסור קיים בכל מצב, גם במתרזת, ומשום כך אין מעדיפים כרשינים!
היה אפשר לתרץ דאין הכי נמי רב ששת והשואלים עוסקים בשיטת רשב''י. אלא שלפי זה קשה למה פסקו הרמב''ם והשו''ע כרב ששת? והרי באלמנה הלכה כסתם משנה ולא כרבי שמעון!
אלא שכך המשך הגמרא שם במסכת בבא מציעא דף קטו ע''א:
''והא איפכא שמעינן להו? דתניא: ולא ירבה לו נשים, רבי יהודה אומר: מרבה הוא, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר: אפילו אחת והיא מסירה את לבו הרי זה לא ישאנה, אם כן מה תלמוד לומר ולא ירבה לו נשים - אפילו כאביגיל!
- לעולם רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ושאני הכא דמפרש קרא, ולא ירבה לו נשים ולא יסור, מאי טעמא לא ירבה לו נשים - משום דלא יסור. - ורבי שמעון: מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא - לכתוב רחמנא לא ירבה ולא בעינן לא יסור, ואנא ידענא: מאי טעמא לא ירבה - משום דלא יסור, לא יסור דכתב רחמנא למה לי? אפילו אחת ומסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה''.
וכמו כן במצוה (דברים כה, ד) לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ, מודים חכמים דאזלינן אחר טעמא דקרא, כי הטעם משתמע מעצם לשון הפסוק ''לא תחסום'' – השור משתוקק לאכול ואסור למונעו מכך. והשאלה היא רק אם הכוונה לתאוות השור כפשטות הלשון, או שכיון שהשור אין בו דעת אזלינן אחר התועלת. ורבי שמעון, כמו באלמנה, דורש מיתור הטעם שכדי שלא ייחסם אף מוסיפין לו כרשינים שהם משובחים מהמין שהוא דש בו.