''קבל מן הקטן יעשה לו סגולה... מאי סגולה? רב חסדא אמר: ספר תורה; רבה בר רב הונא אמר: דיקלא דאכל מיניה תמרי''.

הרמב''ם פסק כשתי הדעות: ''קיבל מן הקטן יקנה לו בו ספר תורה או דבר שאוכל פירותיו'' (הלכות אישות כב, לב). רוב דברי הרמב''ם הם על פי הרי''ף. והרי''ף העתיק בסוגייתנו את לשון הגמרא, אך במסכת בבא מציעא דף כה ע''א כתב: ''קבל מן הקטן יעשה לו סגולה מאי סגולה איכא דאמרי ספר תורה ואיכא דאמרי דיקלא דאכיל מיניה תמרי'', ולא דקדק לבאר מי הם בעלי השמועות להכריע כגדול שביניהם, כי שתי הסברות נכונות. והדיין יראה אם אותו קטן בר הכי ללמוד בספר, ואם נצרך לפירות. ואם אינו נצרך – אם יש לו מי שיתעסק בקטיף ובמכר.

במסכת בבא קמא דף פז ע''ב אמרו בברייתא שבתשלומי החובל בבנו קטן יעשה לו סגולה. וגם שם אמרו ''מאי סגולה? רב חסדא אמר: ספר תורה, רבה בר רב הונא אמר: דיקלא דאכיל מיניה תמרי''. אלא שבאותו דין פסק הרמב''ם: ''והקטנים ילקח להן קרקע בנזקן והן אוכלין פירותיו'' (הלכות חובל ומזיק ד, יט).

וקשה,
א. למה לא פסק הרמב''ם בדין חובל כבסוגייתנו?
ב. למה הזכיר קרקע ולא דיקלא?
ג. למה אכן לא הציעו רב חסדא ורבה בר רב הונא שילקח קרקע? הרי כך אמנם הדין באשה שנפלו לה קרקעות! ובפירוש אמרו במסכת כתובות דף עט ע''א: ''פשיטא, ארעא ובתי - ארעא, בתי ודיקלי - בתי, דיקלי ואילני - דיקלי, אילני וגופני - אילני'', כלומר שקרקע היא המשובחת שבהשקעות, וכלשון רש''י שם: ''ארעא - זבנינן מינייהו ששכרה מרובה ואינה מרקבת ושניהם מעכבים הבעל יכול לומר דבר שפירותיו מרובים אני חפץ וכן אם בא הוא ליקח בית יכולה היא לומר איני רוצה בדבר שהוא כלה והולך והקרן מתמעט''. ובמסכת יבמות דף סג ע''א אמרו: ''קפוץ זבין ארעא'', כלומר שתרויח בלי היסוס.