אבל נראה שאין כאן סתירה. דרכו של התלמוד היא להביא טעם גלוי, ואילו המדרש מביא טעם נסתר, שלא היינו קובעים הלכה על פיו בלבד. ומדוע ראוי הוא טעמו של המדרש להיחשב כדבר שבנסתר? משום שהוא שייך לקדוש-ברוך-הוא לבדו, וחלילה לא לבני אדם. שכן אם אמנם מצאנו שיש כביכול צער למעלה כשחלק מהבריאה אובד - ''כשיאמר הקב''ה, הללו מעשי ידי והללו מעשי ידי, מדוע אאבד את אלו מפני אלו?'' (סנהדרין צח, ב) - אבל כלפי האומה הישראלית באה תביעה נגדית, שהיא אדרבה לשמוח במפלת אויבינו; שהרי משום כך נאמרה שירת הים, המשבחת את הקב''ה על מה שעולל למבקשי רעתנו.

המבחן למנהיגות אמיתית הוא, לפי הגמרא, היכולת של המנהיג לשמוח בשמחת האומה בשעה שאויביה נופלים לפניה. שכן ביקש הקב''ה לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג, אלא שלא אמר שירה על מפלת סנחריב. נראה שכך נהג חזקיהו משום שדרכו היתה לעשות חשבונות של ''כבשי דרחמנא'', כמבואר בברכות י, א.

ואכן המתבונן בלשון המדרש, יראה הבחנה דקה הראויה לתשומת לב: ''בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל, אלא ביום טוב הראשון ולילו.'' מבואר במדרש שההתחשבות של ישראל בצער של מעלה נוגעת לאמירת הלל יותר מיום אחד. אבל ברור שיש לקרוא את הלל ביום הראשון על מפלת מצרים, שלא להיות כפויי טובה על נסי ה': ''תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא למשה ושישים רבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה' '' (סנהדרין צד, א).

על זה נאמר בשירת הים: ''עזי וזמרת י-ה'', כלומר: אני מזמר לה' משום ''ויהי לי לישועה'' : לי, ולא למלאכי השרת. ולכן, מלאכי השרת לא אמרו שירה (מגילה י, ב), ואילו אני אשירה לה' לי ראוי לזמר וחובה לזמר.*