מבט זוגי ומשפחתי לפרשות אחרי מות קדושיםפרשות אלו מהוות לב ליבו של ספר ויקרא ועוסקות בהלכות הקדושה.
עם ישראל הוא עם קדוש, על כן ראוי לו לחיות חיים המביאים קדושה לעולם בין יתר הציוויים בפרשה, מופיעה מצווה מפתיעה ומיוחדת כאחד.
''ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת''.
מדוע איסור אכילת דם כה חמור?
האם איסור זה בגדר חוק? או שמא יש לנו אפשרות להבין מקצת העניין ולהשליך לשאר שטחי החיים.
הפרשנים הקלסיים ובתוכם רבי חיים בן עטר בפירושו ''אורח חיים'' מסביר שאיסור אכילת דם בא על מנת להבדיל את האדם מהבהמה. כלומר, כשאדם אוכל מאכל כלשהו, הוא בעצם מקבל אל תוכו את תמצית הדבר שהוא אוכל.
''הדם הוא הנפש'', זהו הרכיב הבסיסי של הבהמה, לכן על מנת שאדם לא יהפוך ל''בהמה'' בדמות אדם - בעל תכונות בהמיות, אזי נאסר עליו לאכול את הדם.
התבוננות מעמיקה בדברי ה''אורח חיים'' הביאה אותי למחשבה הבאה: האדם הוא היצור המשוכלל ביותר ביקום, האדם הוא בעל יצר רכושנות שאינה יודעת גבול, יש לאדם רצון להגיע כמה שיותר רחוק.
ה' ברך את האדם שירדה וישלוט במציאות, יש בידי האדם האפשרות לרדות ולהעלות את המציאות ולהפיץ את אדנותו של ה' בורא העולם או להיפך, להעלות את קרנו שלו.
בשליטה המבוססת על רכושנות, כדברי הנביא ביחס לפרעה, ''לי יאורי ואני עשיתיני'' - כשאדם אוכל את הדם, (הוא הנפש) האדם עלול ליפול למציאות של רכושנות.
''הכל שלי, לא רק הבשר המזין את גופי בלבד אלא אף הנפש'' - מחשבה זו מסוכנת מעין כמוה.
הצורר הנאצי - אותו רוצח נפשע, היה בעל אידיאולוגיה ובה חשב שהעולם שייך לו - הוא בעל העולם. ומתוך כך הוא חשב שהוא יכול לעשות ''סדר חדש'' ולכלות את עם ישראל.
ברוך השם, הקב''ה מצילנו בכל דור - מזימתו לא הצליחה, התרחש נס עם ישראל זכה להקים בית ולכנס את נידחי עמו.
במקרה זה אנו עומדים בפני אותה שאלה: ''האם אנחנו רואים את עצמנו כבעלים של כל דבר או שמא, זהו פיקדון הניתן לנו, לגלות חיי קדושה?''
גם בחיים הזוגיים השאלה הזו צפה ועולה.
האם הזולת, בן הזוג שלי, הוא הנכס שלי?
הרכוש שלי?
אם כן, אזי אפשר לעשות ככל העולה על רוחי - אין ענווה, רכות, הקשבה או הכלה – כשלמעשה אלו כל המידות ההכרחיות לבניית קשר בריא, קשר של קדושה.
אך מאידך אם המפגש עם בן הזוג הוא נס - הקשר הזוגי הוא פיקדון המצריך שמירה וטיפוח, לקשר יש אפשרות להיות קשר שיש בו קדושה.
גם בהקשר ההורי הרעיון הזה הוא נוכח מאוד, אפשר להתייחס לילד כאל ''ילד שלי'', כסוג של רכוש במצב זה הורה לא ייתן לילד לגדול ולהוציא את מלוא כוחותיו אל הפועל ולממש את עצמיותו הייחודית.
אך אם ילד הוא מתנה אלוקית, פיקדון הניתן להורה בכדי לתת לו לגדול כפי שורש נשמתו הייחודית של הילד, אז יש סיכוי שעם הרבה ענווה, ההורה יוכל לשמור על הפיקדון שקיבל ולתת לו לפרוח.
איסור אכילת דם הבהמה בא לחנך את האדם לא לראות את עצמו כבעל העולם, העולם אינו הרכוש של האדם אלא האדם הוא שומר פיקדון.
יהי רצון שנדע איך להיות שומרי פיקדון , שנוכל לראות את גודל הנס של כל אחד ואחד בתחומו הפרטי ובתחום הכללי ולהודות על הניסים הללו.
לא ליפול לטעות המביאה לגאווה, ''הכל שלי'' כשבפועל אין לנו כלום.
בהצלחה ושבת שלום