ויקח קרח.
ובתרגום, ואתפלג קרח.
עשה פלג לעצמו.
'לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה ... וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת (רש''י).

*

מה רצה קרח ומדוע עשה זאת ?
כי הוא רצה להיות מספר שתים, אחרי משה.
נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל ... אמר קרח ... מי ראוי ליטול את השניה לא אני ? ... (רש''י ומדרש).
והואיל ומשה רבינו ע''ה לא נתן לו, לפיכך אמר : הריני חולק עליו ומבטל את הכל (תנחומא), הריני חולק עליו ומבטל כל מה שנעשה על ידו (רבה).
כך פתאום נחלק קרח על הכל, על ההנהגה, על הכהונה, על נבואת משה ותורה מן השמים, וכל דברי משה.
מה שמשה אמר הוא אמר הפוך. (עיין במדרש שנחלק על כל המצוות).

*

מי היה קרח ?
'אמרו חכמים חכם גדול היה קרח ומטועני הארון'. (מדרש).
ובפשוטו תאוות השררה העבירתו על דעתו ועל דעת קונו.
אכן בספר עקדת יצחק הוסיף בזה דברים :
והנה אין ספק שקרח ועדתו כולם אנשים גדולים בתורה ובחכמה ובעושר וביתר מעלות אנושיות היו כאשר נראה מהתארים הנזכרים, וכבר אמרו חז''ל שהמה האנשים אשר נקבו בשמות בראש הספר וכו', אלא שפעולותיהם יוכיחו עליהם שכל המעלות ההמה היו להם מקריות, ביקשו אותם להיות להם דרך להגיע בהם אל מה שידרשו האנשים החטאים לשלימותם ולתכלית מציאותם, בעשותם מהם קרדום לחתוך להגיע בהם אל הדברים המועילים מהקנינים המדומים, ועטרה להתגדל, ולהשיג הכבודות והשררות הדמיונות.
(ובהערה שם : כי היו בטבעם ומצד תולדותם רעים ומשחת המידות בהם מלידה ומבטן, ורק דרך מקרה למדו התורה והחכמה, לא בעבור אהבתם הקנינים הרוחניים והמוסרים האלה, כי אם למען השתמש בהם לרוע, כי בהיותם מכובדים בעיני ההמון בעבור מעלותיהם אלה יוכלו יותר על נקלה להטות לבבם אחריהם ...ובאחרונה נגלתה דעתם בקהל ע''י מעשיהם, ע''כ בצדק אר''א במדרש ... עצת מינות היה בהם).

*

מה היו הטענות המרכזיות ששיווק קרח לעדתו ?
שתי טענות מרכזיות היו.

א. מדוע משה דוקא חייב להיות המנהיג, גם אני יכול להיות המנהיג.
כל אחד יבחר לעצמו איזה מנהיג שהוא רוצה.
כי תשתרר עלינו גם השתרר ... העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה.
מותר שיהיו שתי דיעות, אני רוצה להיות המנהיג.

ב. כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד' ומדוע תתנשאו על קהל ד'.
כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה (רש''י).
כולנו מבינים לבד, ויודעים מה צריך לעשות, כולנו קדושים.
אפילו ילד בן תשע מבין.
כל אחד יכול להחליט לבד ולהבין לבד. לא צריך הנהגה ומסירת התורה.

על שתי טענות אלו ענה משה :
בוקר ויודע ד' את אשר לו וגו'.
בדרכי הגוים יש נימוסים הרבה וכומרים הרבה ... אנו אין לנו אלא ד' אחד ארון אחד ותורה אחת ומשפט אחד ומזבח אחד וכהן גדול אחד ... (רש''י ומדרש).
יכול להיות רק מנהיג אחד, אין שתי הנהגות, ובוודאי לא שכל אחד מבין.
אין שתי דעות, אין כולם מבינים, יש מנהיג אחד, ותורה אחת.

*

כיצד שכנע קרח את עדתו ? מה היה הכח שלו ?
שני דברים.
האחד, ע''י ליצנות. כמבואר במדרש באריכות הליצנות שעשו קרח ועדתו מכל דבר, ובכך הכניסו ארס בליבות ישראל. (ועיין באורך בספר עקדת יצחק).
שנית, ע''י שידע לזהות את האינטרס של כל אחד ולנסות לפעול עליו באמצעותו.
שבט ראובן היו שכניו (עיין ברש''י ומדרש), וגם השאר מבואר במדרש :
'הלך קרח כל אותו הלילה והיה מטעה את ישראל, ואומר להם מה אתם סבורים שאני עוסק ליטול את הגדולה לעצמי אני מבקש שתהא הגדולה על כולנו ... והיה הולך ומפתה כל שבט ושבט כראוי להם עד שנשתתפו עמו ....'
מסתבר שכך הוא שכנע את אותם ר''נ ראשי סנהדראות, ע''י שהבטיחם להיות שותפים בהנהגה, שיהיו כולם ב'מועצת'.

*

אחד הדברים ששכנע קרח את קהל עדתו, היה שהם צריכים למסור נפש על ענין זה.
'אמר להם משה הריני אומר לכם שלא תתחייבו, מי שיבחר בו יצא חי וכולכם אובדים. ולא טפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב, אלא הם חטאו על נפשותם שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם. (רש''י ומדרש).
כך הלכו אחריו כצאן לטבח יובל, למען המחלוקת.

*

ויקם משה וילך אל דתן ואבירם.
מכאן שאין מחזיקין במחלוקת. (גמ' ומדרש).
כסבור שישאו לו פנים ולא עשו. (רש''י).
לכאורה יפלא, הרי משה היה יכול לסיים בקלות את המחלוקת. שיתן לקרח להיות מספר שתים, ואז בטלו כל הויכוחים.
אם רק היה נותן לו את מספר שתים, הוא היה מסכים להכל, לא היו לו שום טענות.
וכי זה נקרא אין מחזיקין במחלוקת ? הרי הוא לא מוכן לתת לו כלום, רק להסביר לו, וכי זה נקרא לעשות שלום ? (עיין במדרש להדיא כן).
אלא מבואר מזה, שאם לא מגיע לו והוא אינו ראוי לאותו תפקיד, אין לתת לו. ואין זה נקרא מחלוקת.
מספיק שהוא מכבד אותו ובא אליו לביקור, זה נקרא אין מחזיקין במחלוקת.
להעניק לו עטרה שאינה הולמתו לא זהו רצון השי''ת. די בכך שמראה שהוא מוכן לכבד אותו ואינו חפץ לריב עמו.
אלא שזה לא עזר ....

*

כתוב בתורה רק על דתן ואבירם, מה עם קרח ?
מבואר במדרש :
'כל הדברים האלו פייס משה לקרח ואין את מוצא שהשיבו דבר, לפי שהיה פקח ברשעו, אמר אם אני משיבו יודע אני בו שהוא חכם גדול ועכשיו יקפחני בדבריו ואני מתרצה לו בעל כרחי, מוטב שלא אזקק לו'.
לכאורה יש לשאול, טעם זה מסביר רק למה ברבים לא חפץ קרח להיכנס עם משה בדברים, כדי שלא יקפחנו ולא יהיה לו מה לענות, אבל עדיין היה משה יכול לדבר אתו 'בארבע עינים' ?
אך אפשר שבאמת זה מה שקרח דרש, ומשה לא הסכים, כי אז היה קרח יוצא מהחדר ומשקר ואומר שמשה הודה לטענותיו, ולזה לא יכל משה להסכים.
כך היה לקרח עוד תעמולה לעשות, שהוא רוצה פגישה בארבע עינים.

*

כאשר כלו כל הקיצין, אמר משה, עד כאן היה לי לעשות (מדרש).
וידבר משה אל העדה ...סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם.
דברים חריפים שלא נשמעו כמותם.
היפרד נא מעלי.
בזה הוציאם משה מתוך הקהל, וכמו שנאמר לאחר מכן, ויאבדו מתוך הקהל.
לא נאמר זאת רק לשעתו, אלא אף לדורות, וכמו שכתב הרמב''ם בצוואתו על ענין המחלוקת :
'לכן שנאו אותו ונוסו מפניו, והתרחקו מכל אוהביו וגואליו ורעהו, וגם אל כל שאר בשרכם אוהב מדנים התנכרו ורחקו קרבתם פן תספו בכל חטאתם'.

*

וכי מה עשו דתן ואבירם בראותם זאת ? האם שתקו ?
ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם מסביב ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם וגו'.
'כיון שראו שנסתלקו ישראל מסביבותיהם יצאו מחרפין ומגדפין שנאמר יצאו נצבים ולהלן כתיב ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום. (מדרש).
יצאו נצבים, בקומה זקופה לחרף ולגדף כמו ויתיצב ארבעים יום דגלית. (רש''י).
מה הם צעקו ? אין ספק שזעקתם היתה : רדיפות !!! רדיפות !!! אסור שיהיו שתי דעות ? רודפים !!!
'ושניהם היו בדתן ואבירם, עזות פנים ומחלוקת' (מדרש).
אך כלום לא עזר להם.

*
וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה וגו'. ואש יצאה מאת ד' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת.
'אלו היו נבלעים ואלו היו נשרפין ... וקרח לקה יותר מכולם שנשרף ונבלע. ולמה נעשו בו שני דינין, שאילו נשרף ולא נבלע היו הבלועין מתרעמין שלא הביא עלינו את כל הפורעניות הזה אלא קרח והן נבלעין והוא ניצול, ואילו נבלע ולא נשרף היו השרופין מתרעמין שלא הביא עליהם את הפורעניות אלא זה והן נשרפין והוא ניצול, לפיכך נידון בשתי מיתות ...' (מדרש).
ולכאורה יש לעיין, איזו טענה היא זו, והרי אינו ניצול, אלא מקבל את העונש החמור יותר מביניהם, ולמה הוא צריך לקבל את אותה מיתה כמותם. ועוד, וכי קרח הוא האשם, והלא הם בעלי בחירה וכל אחד נידון על מעשיו הוא, ולמה הם מטילים הכל על קרח.
אלא מסתבר, שקרח אמר להם שאין להם מה לחשוש והוא נוטל אחריות על הכל, 'עלי קללתך בני', ועל כן טענו, שא''כ עליו ליענש באותו עונש שאנו נענשין.
ולכן אע''פ שהם נענשו, כי מי שעושה עבירה נענש ולא עוזר כלום, מ''מ גם הוא נענש כמותם.

*

אך בכך עדיין לא תם הענין.
וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן ... אתם המיתם את עם ד'.
ועיין במפרשים מה שפירשו בזה, אך פשטות הכתובים משמע דזה מישך שייך למחלוקת של קרח.
ונראה שהם טענו שלמרות שהם עצמם לא שייכים לעדת קרח, מ''מ לא היה צריך להעניש כל כך את עדת קרח, ומה בכך שמישהו יש לו דעה אחרת וכי בשביל כך הוא חייב מיתה ?
בטענה זו סתרו בני ישראל את הוראת משה של 'סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה', שכן ע''י כך נתנו תוקף לטענות קרח ועדתו, וגם קיבלו את טענת ה'רדיפות' שלהם.
וכיון שעברו על סורו נא, נתחייבו אף הם מיתה, כמו שאמר משה 'פן תספו בכל חטאתם'.
לפיכך החל הנגף בעם, 'ויהיו המתים ... ארבעה עשר אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קרח'.
והיה זה המשך למיתה של עדת קרח.
עד שהצילו אותם משה ואהרן ע''י הקטורת.

*

אכן גם לדורות אנו עתידין לראות כדוגמת קרח, וכדאיתא במדרש :
'חיים שאולה, יש אומרים חיים וקיימים עד עכשיו. ותכס עליהם, הם אבדו ולא פחדותן שנעשו אחרים תחתיהן שרי אלפים ושרי מאות'. (כמליצת המקרא פקודתו יקח אחר. רד''ל).
ועל זה המשנה (אבות פ''ה מי''ז) צווחת ואומרת :
כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו.
(וברמב''ם בפיה''מ : כי מי שיחלוק לא לכוונת סתירת דברי חבירו אלא לרצות לדעת האמת יתקיימו דבריו וכו').
זו הנקודה המרכזית. גם קרח הראה עצמו כעושה הכל לשם שמים, אך האמת היתה שהיא מחלוקת שאינה לשם שמים. וכפי הנראה קל מאוד להבחין בזה, עד שזה נתבע מכל אחד שלא ירמה עצמו.
'ושאינה לשום שמים אין סופה להתקיים רק במחלוקת הראשון יספו יתמו ושם ימותו כמחלוקת של קרח'. (רבינו יונה).

*

לאחר מכן הורה הקב''ה למשה, דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה ... שנים עשר מטות ... והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשיכותי מעלי את תלונות בני ישראל וגו'.
ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן ... ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים.
ויאמר ד' אל משה השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי ותכל תלונותם מעלי וגו'.
נראה הביאור, כי לימדך הכתוב כלל לדורות.
כאשר תהיה מחלוקת כגון זו בעתיד, ראה תראה מי הוא זה אשר מטהו יפרח, שמרבה תורה ומצוות וכבוד שמים, ויוצא פרח וציץ ושקדים, שמרבה דברים טובים בישראל, ידוע תדע כי בו בחר השי''ת.
ולעומת זה, מי שנחלק עליו, מטהו לא יפרח, ולא ישאר ממנו אלא עץ יבש.
על כן ציוה הקב''ה לשים את המטה לעדות, שכן אין זה רק סימן לאחר מעשה, אלא גם כשמתחילה המחלוקת, תבחן מי הוא זה שעושה חילול ד' במעשיו ומי הוא זה שעסוק כל הזמן בריבוי כבוד שמים. וזו העדות של המטה.
(ואולי זה פשר המשך המשנה באבות הנ''ל שם תיכף לאחר ענין המחלוקת, 'כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו', כהמשך למשנה הקודמת).
ואיתא במדרש, 'ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב ביהמ''ק ונגנז, ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח במהרה בימינו'.