יעקב ריבלין מנתח את הסכסוך הליטאי-חסידי לעומק, מחשב את האחוזים בל מערכת בחירות, ומבין את החשש מאחוז החסימה • הפתרון: ריצה נפרדת בבחירות המקומיות

יעקב ריבלין, בקהילה יום ראשון ל' ניסן תשע''ו 00:42 08/05/2016

9
תגיות: ירושלים, יהדות התורה, דגל התורה, אגודת ישראל, אחוז החסימה, יעקב ריבלין

ריסטרט לתשמ''ט

הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, בפרט כאשר העיר המארחת היא ביתר עילית. מבחינתו של האורח המרכזי, שר הבריאות יעקב ליצמן, הסיור המשותף שערך שם השבוע יחד עם סגן שר החינוך מאיר פרוש היה סגירת מעגל היסטורית. בפעם האחרונה שביקר בעיר, אי שם בשלהי שנת 2007, הוא נכנס בדלת האחורית, באמצעות קבלת קהל שנערכה בבית פרטי, ויצא משם בבושת פנים לאחר שמספר אנשים, כנראה מתומכי שלומי אמונים, התפרצו לדירה ופוצצו את המפגש. השבוע הוא נכנס בדלת הראשית והתקבל בכבוד מלכים. ככה זה כששלומי אמונים הופכת מיריבה מושבעת לבעלת ברית נאמנה.

הביקור המשותף היה שיאו של מהלך התקרבות בין שתי הסיעות ובמיוחד בין שני העומדים בראשן. במשך עשרות שנים פרנסה היריבות בין השניים את עמודי החדשות והפרשנות בעתונות החרדית הלא מפלגתית. שיא השפל היה, כזכור, בבחירות לראשות העיר ירושלים, שם הכשיל ליצמן את בחירתו של פרוש לראשות העיר ולא היסס לשם כך להכתיר ראש עיר חילוני שמאכיל מרורים את תושבי העיר החרדים עד עצם היום הזה. פרוש גמל לו בהצבעה הידועה על ראשות ועדת הכספים ובו במקביל נישל את הסיעה המרכזית מכל דריסת רגל בחינוך העצמאי בשיתוף עם דגל התורה. ופתאום - חיבוקים ונשיקות סטייל כינוס איחוד נסיכויות המפרץ בדוחא.

בשלומי אמונים אומרים כי מי שדחף אותם לזרועות הסיעה המרכזית הייתה דגל התורה, בעקבות הפרת ההסכם בחינוך העצמאי. יש בכך מן האמת. אבל לא את כל האמת. הטריגר הלא מדובר אך המרכזי בתהליך ההתקרבות של שלומי אמונים למרכזית הוא השינויים בהרכב מועצת גדולי התורה. במהלך השנים האחרונות הסתלקו לגנזי מרומים כל האדמו''רים שתמכו בשלומי אמונים במאבקי ההישרדות רבי השנים שלה עם הסיעה המרכזית. בתוכם: כ''ק האדמור מסדיגורא זצ''ל. כ''ק האדמו''ר מבוסטון זצ''ל וזה לא מכבר כ''ק האדמו''ר מערלוי זצ''ל, שבאופן רשמי היה הפטרון הפוליטי של שלומי אמונים.

מנגד. חיזקה הסיעה המרכזית את כוחה בתוככי המועצג''ת. כל החברים החדשים שנבחרו תחת אלו שעלו לישיבה של מעלה עומדים בקשרים טובים והדוקים מאוד עם הסיעה המרכזית. גם לשלומי אמונים יש איתם קשרים בגדר הסביר, אך אף אחד מהם לא מגדיר עצמו רשמית בפטרון הפוליטי של שלומי אמונים. וזה אומר שליצמן והסיעה המרכזית יכולים כיום להעביר במועצגה''ת כמעט כל החלטה שירצו.

הקרע עם דגל התורה על רקע החינוך העצמאי נפל לשלומי אמונים כמו מציאה מן השמיים. הוא אפשר להם להדק את היחסים עם הסיעה המרכזית, שחזרה להוביל את אגודת ישראל ביד רמה, בלי להיקלע לניגוד אינטרסים קשה וחריף. המאבק המשותף מול דגל התורה מעניק לגיטימציה לראשי שלומי אמונים להצטרף למלחמת הקודש שמנהלת הסיעה המרכזית נגד דגל התורה, מבלי להצטייר כנגררת אלא כשותפה מלאה.

ניגודי האינטרסים היו פורצים החוצה אם דגל התורה הייתה מקיימת את ההסכם עם שלומי אמונים בחינוך העצמאי ודורשת את ביצוע החוק הנורווגי. כפי שהכריז בשעתו סגה''ש פרוש, ואף אישר זאת מחדש בכינוס בכירי סיעתו בחול המועד, הוא היה מתפטר לטובת הנציג השלישי של דגל התורה יעקב אשר.

וכאן הייתה נכנסת הסיעה המרכזית למערכה בכל כוחה. המנדט של פרוש, כך השר יעקב ליצמן בשיחה שקיימנו איתו לפני חודשיים בלשכתו בכנסת, הוא לא רכושו הפרטי של מאיר פרוש. הוא מנדט של אגודת ישראל ורק מועצגה''ת מוסמכת לקבוע האם להעביר אותו לדגל התורה אם לאו. נאום ליצמן. במילים אחרות: קיום ההסכם או אי קיומו מעניין אותי כקליפת השום. דגל התורה לא תקבל מאגודת ישראל את חצי הקדנציה שהיא דורשת. להערכתו של ליצמן מרבית חברי המועצגה''ת שותפים לדעה זו.

מאחר וההסכם בחינוך העצמאי לא קויים, וכנראה גם לא יקויים. הדיון מה היה קורה אילו הוא היפותטי. ובכל זאת, בשלומי אמונים טוענים עדיין שאם דגל התורה תחזור בתשובה ותחלוק איתה את השליטה בחינוך העצמאי על בסיס שוויוני של חצי חצי, מאיר פרוש יתפטר בין אם ליצמן ירצה בכך ובין אם לאו. לדבריהם, למרות השינויים הדמוגרפיים במועצגה''ת עדיין יש בכוחם לקבל שם את האישור הנדרש. למרבה מזלה של הברית החדשה בין פרוש וליצמן, הסרבנות של דגל התורה בפרשת החינהע''צ מונעת להעמיד זאת במבחן.

תמיד שניים מול האחד

מה שברור הוא שהברית החדשה היא הצטלבות של אינטרסים קרים ותו לא. ליצמן הוא אדם שלא שוכח פגיעות אישיות ואת ההצבעה נגדו על ראשות ועדת הכספים בתשס''ט הוא נוצר עמוק עמוק בזכרונו. פרוש שזכרונו לא פחות משובח (אם כי הוא נוטה פחות לנקמנות אישית) לא ישכח לעולם את ההפסד לראשות עיריית ירושלים ואת ההפסד של משה ליאון לברקת, שוב בתמיכת הסיעה המרכזית.

בריתות באות ובריתות חדשות מחליפות את הקודמות. מאז החיבור מחדש בין אגודת ישראל ודגל התורה בשנת תשנ''ב היה ציר כמעט קבוע של ה''ה ליצמן את גפני נגד שלומי אמונים. כותב השורות הצמיד בשעתו לברית זו את הכינוי סיעת ג''ל (גפני ליצמן) שאומץ בחיבה על ידי שני השותפים. השת''פ בין השניים בא לידי ביטוי בנושאים רבים, כולל גם הסיוע שליצמן נתן מבחוץ לגפני במאבק הפנימי נגד אברהם רביץ (ז''ל). אבל עיקרו של הציר היה מאבק נגד שלומי אמונים בכל חזית אפשרית.

החיבור היה אינטרסנטי אבל היו לו גם שורשים נוספים. ליצמן תמיד ראה בשלומי אמונים את הגוף היחיד שמונע ממנו שליטה מלאה ואבסולוטית באגודת ישראל. ויז'ניץ כמעט תמיד סרה למרותו ובעלזא ממילא הייתה שנים רבות במסגרת דגל התורה (ועל כך בהמשך). העקשנות והכוח של שלומי אמונים שלא הייתה רחוקה בהרבה מכיבוש המקום הראשון בבחירות הפנימיות בתשל''ז היו מוקד קבוע לחיכוכים עוד מימי יהודה מאיר אברמוביץ ומנחם פרוש זכרונם לברכה. המאבקים החריפו מאז שליצמן קיבל את הנהגת הסיעה המרכזית והוביל קו מיליטנטי יותר.

החשבון של דגל התורה מול שלומי אמונים בימי סיעת ג''ל היה מורכב קצת יותר. ליו''ר הקודם, הרב אברהם רביץ, לא היה דבר וחצי דבר מול הסיעה הירושלמית. ההיפך, כבן ירושלים היה לו איתם שיח ושיג. את קו האנטי הוביל משה גפני שעוד מימיו כעסקן אגודאי צעיר באופקים גילה חוסר אמפטיה מול השלומאים. בראיון שהתפרסם לפני כשנים עשר שנים עם כותב השורות בעיתון זה טען גפני שלכל סיעה באגו''י יש קהל מאחוריה. לסיעה המרכזית את גור. למאוחדת את ויז'ניץ ולאייכלר יש את בעלזא. שלומי אמונים, קבע אז גפני בראיון תוקפני במיוחד, היא סיעה של גבאים שמייצגים רק עצמם. כמה וכמה מערכות בחירות שעברו מאז הוכיחו גם לו שהוא טעה, אבל בשעתו זו הייתה הגישה שהוביל ועליה ביסס את הברית עם עמיתו יעקב ליצמן.

הפרת הברית לפני שבע שנים לא הייתה מהלך מתוכנן מראש אלא שילוב של גורמים שלא ניתן היה לצפות אותם מראש. הרקע היה כמוזכר לעיל, ההחלטה של הסיעה המרכזית לטרפד את בחירתו של פרוש לראשות העיר ירושלים במחיר הנורא של הכתרת ברקת. שני האישים שנפגעו ממנה יותר מכולם, מאיר פרוש ומשה גפני, החלו להבין שזה הזמן לבלום את שלטון היחיד של הסיעה המרכזית לפני שהוא יחסל את שניהם גם יחד.

ההזדמנות נקרתה לידם שלושה חודשים לאחר מכן, כאשר יהדות התורה קיבלה בבחירות חמשה מנדטים אך בחלוקת השלל הקואליציונית קיבלה רק את ועדת הכספים ומשרד הבריאות. האחרון נחשב אז כארץ גזירה אליה נשלח כל מי שלא מצאו עבורו תפקיד אחר. בהצבעה הגורלית חבר פרוש לגפני והעניק לו את ועדת הכספים. הברית החדשה בין שני האישים הייתה בתוקף עד לפרשת החינוך העצמאי שהתפוצצה בשנה האחרונה, ועד שפרוש הבין שביחסי הכוחות החדשים במועצגה''ת מוטב לו לכרות ברית אחרת עם המרכזית מול דגל התורה.

מתי ליצמן יחבור שוב לדגל נגד שלומי או מתי שלומי תחבור שוב לדגל מול ליצמן? תלוי בעניין ובנסיבות המשתנות, אבל ברור שזה יקרה ביום מן הימים. הכל חשבונות אישיים ואינטרסים קרים בלבד.

מבוא למתמטיקה חרדית

הדבר היחיד שפרוש לא עושה במסגרת הברית החדשה עם ליצמן הוא הצטרפות לטיעון שהיחס המקודש של שישים ארבעים נקבע בתקופת ה''פני מנחם'' ומרן הגראמ''מ שך זכר צדיקים לברכה ולפיכך אין לשנותו. טיעון זה הוא אחד מתוך השניים המשמשים את ליצמן בראיונות שהוא נותן מול טענות הקיפוח של דגל התורה. הטיעון השני הוא שהמנדט השביעי נפל בגלל הפיצול בציבור הליטאי ופרישת הפלג הירושלמי. מה שנכון נכון.

פרוש לא מצטרף לטיעון האחוזים כי למרות שלא למד ליב''ה (בוגר ת''ת עץ חיים בירושלים) אבל בתורת החשבון הוא אלוף. הידע הנוסף שלו הוא בהיסטוריה פוליטית והצירוף של שני הכישורים האמורים מלמד אותו שמדובר בטענת הבל. מאז האיחוד מחדש בשנת תשנ''ב בכל הקדנציות עד לזו האחרונה אכן נשמר היחס הקדוש. אך עד ולא עד בכלל.

וכך זה עבד, בתשנ''ב קיבלה יהדות התורה המאוחדת ארבעה מנדטים. רביץ הוצב במקום השני, גפני בשביעי. ברשימה נכלל הרב יצחק פרץ שלא הביא יותר ממאתיים קולות ולכן פרש ביום שלאחר הבחירות. שתי התפטרויות, של פרוש לטובת ורדיגר ושל הלפרט לטובת גפני במחצית השניה של הקדנציה, נתנו לדגל התורה מנדט וחצי לעומת שניים ומחצה של אגו''י. היחס באחוזים בין שתי המפלגות: שישים ושניים ומחצה לאגו''י. שלושים ושבעה אחוז ומחצה לדגל התורה.

בבחירות של שנת תשנ''ו נשמרה היחסיות האמורה בין שתי המפלגות. מתוך ארבעת המנדטים של יהדות התורה קיבלה דגל מנדט מלא לרביץ וחצי מנדט לגפני. השיפור לטובת דגל היה בכך שגפני לא חיכה לרוטציה כמו בקדנציה הקודמת אלא קיבל את החצי שלו ראשון והתפטר לטובת הרב לייזרזון, במה שאמור היה להיות החצי השני של הקדנציה. בפועל הוקדמו הבחירות ולייזרזון כיהן תשעה חודשים בלבד.

ההתקדמות נמשכה גם בבחירות תשנ''ט. יהדות התורה עלתה סוף סוף לחמישה מנדטים שמתוכם זכתה דגל לשני מנדטים לקדנציה מלאה. אין צורך להשתמש במחשבון. היחס הוא הוא שישים ארבעים באופן מדויק. בלי עודפים ושאריות.

כנ''ל גם בבחירות תשס''ג. יהדות התורה שוב זכתה לחמשה מנדטים כשמתוכם שניים לדגל התורה. השינוי היה ביחסים בתוך אגו''י. לראשונה נקבע שבעלזא היא חלק מאגו''י והיא תקבל רוטציות לפי הסדר. ראשונה ויז'ניץ נותנת (והיא אכן נתנה בקדנציה האמורה כאשר הלפרט התפטר לטובת אייכלר). לאחריה שלומי אמונים (ולכן פרוש התפטר לטובת אייכלר בתשע''א. ולא ממניעים פילנתרופיים כפי שטען בנאומו בחול המועד דהשתא) ולבסוף הסיעה המרכזית שלא נתנה כי לא היה צורך בכך בהמשך.

בבחירות תשס''ג היתה אורה ושמחה ליהודים. יהדות התורה עלתה לששה מנדטים כפי שיש לה היום. דגל התורה נטלה את חלקה גם בתוספת המנדט החדש. הסכם רוטציה הביא להתפטרותו של הרב יעקב כהן מאגו''י לטובת הרב אורי מקלב. סך הכל באחוזים: חמישים ותשעה אחוזים לאגו''י. ארבעים ואחד אחוז לדגל התורה. עוד שיפור קטן לדגלאים.

בבחירות תשס''ט שילמה יהדות התורה את מחיר הפילוג הגדול בירושלים. המפלגה המאוחדת ירדה לחמשה מנדטים בלבד. דגל לא נפגעה יחסית וקיבלה שני מנדטים מלאים. בחצי השני של הקדנציה פרוש התפטר לטובת אייכלר. היחס באחוזים: שישים ארבעים.

מה שקרה בבחירות תשע''ג היה בגדר נס גלוי. יהדות התורה התגברה על המשבר הפנימי ויצאה בכוחות מחודשים. מחמשה מנדטים זינקו הנלבבים לשבעה מנדטים. גם כאן דאגו הדגלאים לא להשאר מחוץ לחגיגה. לראשונה ממעשה בראשית נכנס לכנסת נציג שלישי מטעמם. היחס באחוזים. חמישים ושמונה אחוז מול ארבעים ושניים (במספרים מעוגלים). עוד התקדמות. לראשונה נקבע שהמקום השמיני ברשימה שייך לדגל. כלומר: ביום בו יקרה נס נוסף וייכנס מנדט שמיני יושג סוף סוף יחס מחודש של חמישים חמישים.

התקווה לנס האמור והאופוריה של שבעת המנדטים בבחירות תשע''ג גרמו, כנראה, לעודף שאננות בדגל התורה. אם בשנת תשס''ג הם הביאו בחשבון שיכנסו ששה מנדטים ודרשו ואף קיבלו רוטציה עם השביעי - הפעם הם לא דאגו לעגן זאת בהסכם המוקדם לפני הבחירות. אם יש כבר שבעה מנדטים בכיס והדיווחים של אנשי המחלקה המוניציפאלית נותנים תקוה למנדט השמיני - אז למה לדבר בכלל על רוטציה בין השישי לשביעי? לאחר הבחירות, כאשר התקבלו התוצאות המרות של ששה מנדטים בלבד, נשמעו לשונות רעות שטענו שגפני לא התעקש על רוטציה כי הוא לא ממש רצה לראות את יעקב אשר בכנסת. ללישנא בישא מסוג דא מקובלנו מרבותינו שעדיף בכלל לא להתייחס.

כך או כך היחס באחוזים היה מזעזע. לא שישים ארבעים כפי שנקבע בתשנ''ב על ידי גדולי ישראל שקבעו את הסכם האיחוד, אלא שני מנדטים מתוך ששה שהם שישים ושבעה מול שלושים ושלושה אחוזים לעומר. יש הערכות שונות על גודלו של הציבור הליטאי, אך גם האגודאים השרופים ביותר לא טוענים שדגל התורה היא שליש מכלל הציבור החרדי האשכנזי.

אז מה כל הדיבורים על היחס הקדוש של שישים ארבעים שאוסר לתת לדגל רוטציה על המנדט השישי? הבל הבלים. הטענה שהמנדט השביעי נפל בגלל הפרישה של נתן גרוסמן ואנשיו היא קצת יותר רצינית אבל גם היא לא תורה מסיני. במצב עניינים נורמלי היו יושבים מול השולחן ומלבנים את הטענה. מקסימום דגל לא הייתה מקבלת חצי רוטציה אלא רבע בלבד. הכל עניין של רצון טוב ואחריות כלל חרדית.

אבל ביהדות התורה של שנת תשע''ה-תשע''ו אין רצון טוב מכל סוג שהוא. ליצמן מודיע חד משמעית שהוא לא יתן רוטציה מהסיבות האמורות ופרוש נתלה באי קיום ההסכם בחינוך העצמאי וכורת ברית עם הסיעה המרכזית. להיכן כל זה הולך להוביל? מי ששומע את זמירות המלחמה משני הצדדים בחודש האחרון לא יכול שלא להיזכר בתקופה שהובילה לפילוג הגדול בשנת תשמ''ט. אותן טענות ליטאיות על קיפוח והיעדר ייצוג אמיתי. אותן טענות אגודאיות של 'מי אתם בכלל' ו'תגידו תודה שאתם בכלל מקבלים משהו'. זה חייב להיגמר בפיצוץ וזה כנראה מה שיקרה.

לא לפחד מתשמ''ט

בזכרון הקולקטיבי החרדי שנת תשמ''ט זכורה לדראון עולם. שנה של פילוג קשה שקרע בין משפחות וחוגים וגרם למלחמה קשה ופרועה שכמעט לא היה גבול שלא נחצה בה. אימי השנה הקשה היו הטריגר המרכזי לאיחוד מחדש של שנת תשנ''ב.

אבל היו בתשמ''ט הרבה מאוד צדדים חיוביים שיש המעדיפים לשכוח אותם. אלמלי תשמ''ט לא היה את השלום של תשנ''ב. לציבור הליטאי לא הייתה מפלגה שמייצגת אותו ורגשי המרמור היו פורצים בכל מקרה אל פני השטח. תשמ''ט עבור הציבור הליטאי הייתה תש''ח של מדינת ישראל. מלחמה קשה ועקובה מדם שבסופה הוקמה ישות שאי אפשר לתאר את המפה בלעדיה. אין מזרח תיכון בלי ישראל ואין ציבוריות חרדית בלי דגל התורה. דומה שבכך יודו גם גדולי שונאיה.

זאת ועוד. מוראות תשמ''ט היו בסך הכל חודש ימים. החל מי''א תשרי שבו פוצצו המגעים בין הצדדים ויצאו ברשימות נפרדות, ועד י''ג חשוון בו התקיימו הבחירות. זה אכן היה חודש נורא ובלתי נשכח אבל רק חודש. לאחר מכן השתרר שקט מוחלט. אגו''י ניהלה את עניניה לבד מול ממשלת שמיר וכך גם דגל התורה. הראשונים תמכו בתרגיל הידוע. האחרונים התנגדו ושום מלחמה פנימית נוספת לא פרצה.

לאחר האיחוד של תשנ''ב שנקבע לפי תוצאות הבחירות של תשמ''ט (השישים ארבעים הקדוש) היו שש מערכות בחירות בהן הלכו אגו''י ודגל יחדיו בלי טענות ומענות. היחס נשמר ואיש לא חשב להפר אותו. המסקנה: חודש האימה של תשרי-חצי חשוון תשמ''ט גרם לשקט מצטבר של עשרים ושלוש שנה. לא היה כדאי?

אבל כמו שיודע כל מי שמשתמש במערכת הפעלה במחשב, אחרי זמן מסויים היא מפסיקה לעבוד וצריך לאתחל אותה מחדש. במשך הזמן מצטברים וירוסים והזיכרון הפנימי נסתם. זה קצת יותר מבערך מה שקורה היום ביהדות התורה. עשרים ושלוש שנים של הליכה ביחד, וכל מה שקרה בשנה האחרונה, החלידו וסתמו את המערכת. צריך לאתחל את העסק מחדש כדי לגרום לו לעבוד שוב כמו שצריך.

וזה אומר שצריך לחזור לתשמ''ט אך בצורה מבוקרת ומוסכמת. בלי השנאות ובלי קריעת משפחות וחוגים. ממילא קיימות בפועל שתי מפלגות שכל אחד יודע מי מהן מייצגת אותו. מה שצריך זה רק לדעת באותות ומופתים שאינם נתונים במחלוקת כמה כל אחת שווה. כמה שווה דגל התורה בלי בעלזא של תשמ''ט ובלי הפלג הירושלמי. וכמה שווה אגודת ישראל שיחס המוסדות והישיבות המזוהות איתה הוא בערך שליש מזה של דגל התורה.

עד שלא יהיו בחירות בקלפי שיוכיחו מי שווה כמה, כל הנסיונות להוכיח זאת בדרך אחרת יכשלו. דגל התורה יכולה להציג אלף ואחד פילוחים על נתוני ההצבעה ברחבי הארץ, וכל פילוח יתקל בטענה זו או אחרת. השבוע ביקרנו במשרדי דגל התורה בבני ברק ושם הוצגו לפנינו פילוח מעניין. מספר כיתות א' בישיבות הקטנות החרדיות, הוא מאה וחמש בישיבות ליטאיות וארבעים וארבעה בישיבות חסידיות. נשמע משכנע? אולי. באגודת ישראל טוענים כי רבים מהתלמידים בישיבות הליטאיות משתייכים לזרם החסידי אך לא מצאו את מקומם בישיבות הזרם בגלל שיטת הלימוד או מסיבות אחרות.

ובכלל. מוטב לדגל התורה להיזהר בהערכות אופטימיות שלא נבחנו בקלפי. הדוגמא הבולטת ביותר היא הבחירות האחרונות בבית שמש. קודם הבחירות טענו ראשי דגל כי הציבור הליטאי הוא רוב מניין של הזרם החרדי בעיר. תוצאות הבחירות בקלפי הראו קצת אחרת. דגל קיבל כחמשת אלפים ומאה קולות. שני פלגי אגו''י שרצו בנפרד קיבלו ביחד קצת יותר משבעת אלפים קולות.

הדבר היחיד שישים קץ לויכוחים ומלחמות הוא הליכה בנפרד. בבחירות לכנסת זה יהיה מסוכן בגלל העלאת אחוז החסימה לארבעה מנדטים. אם שתי המפלגות ילכו בנפרד הן עלולות להישאר שתיהן בחוץ. וזו הסיבה שליצמן מטיל ווטו בכנסת על נסיון החקיקה להוריד מחדש את אחוז ההצבעה. הוא רוצה שילכו ביחד בכנסת ודגל התורה תסתפק באחוזים שאגו''י תסכים להעניק לה. בחלק הראשון הוא צודק. אסור לקחת את הסיכון. בחלק השני של רמיסת דגל התורה מוטב שיזכור שגם בתשמ''ט העריכו שדגל לא תעבור את אחוז החסימה בריצת ההתאבדות שלה לכנסת. כלומר: מוטב לא לדרוך יתר על המידה.

הדרך היחידה שאין בה סיכון אלא רק סיכוי היא הליכה נפרדת בבחירות המוניציפאליות הבאות. אחוז החסימה שם כמעט ולא קיים. גם אם באיזה מקום רשימה חרדית תישאר בחוץ - שום אסון לא יקרה. אפשר וצריך ללכת בנפרד בירושלים, בבני ברק, בביתר עילית וגם במודיעין עילית. חסל סדר רשימות מאוחדות שנותנות חודש של שקט לפני הבחירות ומבטיחות חמש שנים של סכסוכים לאחר מכן. אם וכאשר ילכו בנפרד במוניציפאליות ניתן יהיה לדעת בוודאות מוחלטת גם מה כוחה של כל תנועה במישור הארצי ובהתאם לכך לחלק את המנדטים. כל כך פשוט. כל כך אלמנטרי. רק צריך להפסיק לנופף בדגל האימה של תשמ''ט ולקבע בכך את המשך הקפאון והשנאות ההדדיות.

עיין ערך ירושלים

אור ליום חמישי השבוע, מספר שעות לאחר שמדור זה ירד לדפוס, התכנסו ראשי שלומי אמונים לדיון במטה התנועה ברחוב פרס 2 בירושלים. בכינוסים פנים מפלגתיים לא נוהגים לפרסם סדר יום מראש. הפעם נרשמו שני חידושים מעניינים: ראשית, הנושאים שעל סדר היום פורסמו. שנית, המודיע פרסם את מודעת הכינוס של שלומי אמונים. ללמדך עד כמה יפה כוחה של הברית החדשה.

בסדר היום נאמר מפורשות שהנושא הוא קיום ההסכם בעיריית ירושלים מול דגל התורה. מה שלא פורסם כמובן הייתה ההתלבטות שקדמה לכינוס. יום קודם לכן נועדו מאיר פרוש ועמיתו חנוך זייברט והחליטו על קיום ההסכם עם דגל התורה - אך לפי הפרשנות שלהם.

שני חלקים בהסכם הירושלמי. האחד המחייב את נציג אגו''י לתת את תואר ממלא מקום ראש העיר לנציג דגל התורה וכך גם את הייצוג בועדה המחוזית לתכנון ובניה. (אפרופו ייצוג במחוזית. החלטה פנימית בדגל קובעת שיקבל אותו ישראל קלרמן שאמור להיפרד עוד חודש מכס סגנות ראש העיר לטובת יצחק פינדרוס. מבלי לחשוד בכשרים, וקלרמן הוא כשר גמור, אסור להעניק תפקיד כזה למי שאין לו משכורת ממקום אחר, משום האיסור של לפני עיור. וד''ל). חלק זה יקויים במלואו. בלי טריקים ובלי שטיקים. יוסי דייטש מיהר להודיע על כך רשמית כבר באמצע השבוע. אותו לא יתפסו בתרגילי התחמקות.

ולא שחסרו תרגילים כאלה. היו אישים באגודת ישראל הירושלמית שהציעו לדייטש לתת את התפקידים האמורים רק מול מכתב התחייבות של דגל התורה שאין לה דרישות נוספות. מאחר ויש לה דרישות כאלה היא לא הייתה יכולה לחתום על המכתב ודייטש לא היה צריך לשלם. אבל הוא עצמו דחה את ההצעה לאחר שהבין שהוא ישא על מצחו כתם בל ימחק של מפר הסכמים. ויפה עשה.

החלק השני הוא הדרישה של דגל התורה לבצע את הסעיף בהסכם הקובע שאם יהיו רק שמונה מנדטים יתפטר דייטש ממועצת העיר ובמקומו ייכנס הנציג התשיעי שהוא איש דגל התורה. אכן, יש סעיף כזה בהסכם, אלא שלצידו יש סעיף נוסף הקובע שאם ירוצו רשימות נפרדות שיפגעו בכוחה של יהדות התורה בעיריה - יועבר הנושא של התפטרות דייטש לבוררות של גדולי התורה בתוך שלושים יום ממועד הבחירות.

הבחירות התקיימו ואיתם התחזית השחורה של אבדן מנדט לטובת הפלג הירושלמי. מאיר פרוש. איש מסמכים מילדותו ועד היום. מיהר לשלוח בתוך חודש ימים מכתב לדגל התורה ובו הוא מבקש לקיים את הבוררות בנושא הרוטציה כנאמר בהסכם.

כעבור תשעה חודשים (!) החזיר מזכ''ל התנועה הרב יעקב אשר תשובה לדרישה. הוא הסביר שעד עכשיו הוא לא יכול היה לענות כדי לא לפגוע באחדות שהייתה נחוצה מאוד בירושלים ובבחירות החוזרות בבית שמש. כמו כן היו מאבקים משותפים בקיץ של אותה שנה בכנסת מול לפיד וחבריו. אי לכך הוא ענה באיחור כה רב. לגופו של עניין הוא דרש את קיום הבוררות כפי שסוכם בהסכם של ערב הבחירות.

כעבור מספר שבועות ענה פרוש למכתבו של אשר ובתקיפות רבה. ראשית הוא מפרט את מה שקדם להסכם ובמיוחד את העובדה שלראשונה לא הקצתה דגל התורה מקום ברשימתה לנציג בעלזא כפי שהיה מאז האחדות בשנת תשנ''ב (הערת הכותב: בתשמ''ט כאשר הלכו בנפרד קיבלה כל תנועה כשנים עשר אלף קולות. יחס של חצי חצי, כאשר בעלזא תומכת בדגל התורה). אי לכך הוא סבור שהיחס של שלושה מול חמשה הוא סביר בהחלט לאור הפרישה של הפלג הירושלמי שלקח מנדט מוכח מדגל התורה.

מבחינה מתמטית גרידא החישוב הוא לא ממש מדויק. אם הפלג לא היה פורש, דגל התורה הייתה מקבלת ארבעה מנדטים מתוך תשעה. קרי: ארבעים וארבעה אחוז. כעת יש לה שלושה מתוך שמונה שזה שלושים ושבעה אחוז. כלומר: היא כבר שילמה את מחיר הפרישה של עץ ועדיין מגיע לה עודף קטן של שמונה אחוז.

בכל מקרה הסיכוי לראות את דייטש מתפטר מהעיריה לטובת הנציג הרביעי של דגל התורה הוא פחות מאפס מאופס. פורמלית עומד לרשות השלומאים הסעיף הדורש בוררות בתוך שלושים יום, סעיף שלא נוצל בגלל רשלנות דגלאית לא ברורה (אותה רשלנות שהשכיחה ממנה לדרוש רוטציה למקום השישי בכנסת). באופן לא פורמלי אין ספק שהברית החדשה בין המרכזית לשלומי אמונים מול דגל התורה מצאה לה בקעה חדשה להתגדר בה. אז אולי באמת הגיע כבר הזמן להגיד שלום יפה וללכת לבחירות בנפרד? ושלא יבלבלו לנו במוח בסיפורים על אחדות שכבר עבר זמנה ובטל קורבנה. ויפה שעה אחת קודם.

• מקור: http://www.bhol.co.il/101337/%D7%93%D7%92%D7%9C-%D7%95%D7%90%D7%92%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%A8%D7%95%D7%A6%D7%95-%D7%91%D7%A0%D7%A4%D7%A8%D7%93-%D7%91%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%AA.html