אתמול הורשע החייל אלאור אזריה על ידי שופטי בית הדין הצבאי באשמת הריגת מחבל שביצע פיגוע דקירה בעיר חברון בחג הפורים האחרון. עיון בפסק הדין מעלה תמיהות רבות, על כך שכל עדות לטובת אזריה נפסלה וכל עדות לרעתו הפכה למשמעותית.
יתירה מכך. נועם אמיר חושף במעריב כי אחת העדויות אף נעלמה כבאורח פלא. בהכרעת הדין שכתבו שלושת השופטים, אל''מ מאיה הלר, אל''מ כרמל ווהבי וסא''ל ירון סיטבון, הם פירטו באריכות ובצורה מפורטת את עדותם של המפקדים והחיילים שנכחו בזירה.
לגרסתו של אלאור אזריה בסמוך לירי הקדישו השופטים שלושה עמודים, לגרסתו של חברו הטוב של אלאור, רב''ט ת.מ, הקדישו השופטים שישה עמודים ונתנו לעדותו משקל רב בהחלטה להרשיע את אלאור בשני סעיפים ההריגה והתנהגות שאינה הולמת. לעדותו של המ''פ, רס''ן תום נעמן, הקדישו השופטים ארבעה עמודים וקבעו כי עדותו אמינה ביחס לעדותו של אלאור, והמג''ד סא''ל דוד שפירא הקדישו השופטים ארבעה עמודים שלמים. אולם מעדותו של מפקד המחלקה סגן מ', התעלמו השופטים לחלוטין.
מפקד המחלקה, סגן מ', הוא הקצין הראשון בצה''ל שהגיע לבית הדין ועמד לצד אזריה ובניגוד מוחלט למפקד המחלקה השני, למפקד הפלוגה, מפקד הגדוד ומפקד החטיבה המרחבית שטענו בעדותיהם כי הירי של אזריה לעבר המחבל היה לא מוצדק מבצעית, סגן מ' העיד אחרת והסביר כי בזירה היה חשש כבד ממטענים וחשש ממשי לחיי הסובבים.
המ''מ הגיע לדיון לבוש במדים, עם דרגות קצין על כתפו, למרות שכבר השתחרר מצה''ל. הוא העיד והודה שהזירה לא תופעלה נכון וברוח הרעות לקח על עצמו את האחריות: ''כשלתי בתפעול הזירה'', אמר לשופטים וחזר על ההודאה בטעויות שלו ביום האירוע פעם אחר פעם. אולם השופטים בחרו להתעלם מעדותו לחלוטין בהכרעת הדין שלהם.
עדים אחרים, כמו עדים מומחים, אלופים במיל', אנשי היישוב היהודי, אנשי הרפואה שנכחו בזירה, ספגו ביקורת על עדותם. גם עורכי הדין של אזריה ספגו ביקורת מהשופטים אולם מהמ''מ הם התעלמו לחלוטין. המשפט הכי מהדהד מעדותו של סגן מ' היה ''הנחיתי את הלוחם שאבטח את המחבל החי שהוא רשאי לפתוח באש אם המחבל יעשה תנועות חדות או יכניס את ידיו לבגדים''. המשפט הזה כמו כל עדותו של מ' לא קיבל התייחסות מהשופטים.
''המחבל החי היווה סכנה ולכן שמתי עליו חייל לאבטחה'' הוא העיד. ''אי אפשר לומר שהסכנה של המטענים חלפה'', חיזק את גרסתו של אלאור. ''לא היה זיכוי חבלני'', הבהיר בעדותו ''כך גם הנחיתי את חייליי – לא להתקרב למחבל כדי למנוע סיכון חיים ממשי. הסתכלתי על המחבל השני שלא נהרג, גלגלתי אותו וראיתי שיש סכין בידו. הרחקתי את כולם משם והצבתי חייל שישמור עליו. זה היה נראה משהו לא פרופורציונלי – שני מחבלים רזים, ואחד מהם נראה 'גדול'. ראיתי גוף גדול על המחבל הרזה ואזרח צעק שיש מטען. החשש הפך ליותר מסביר. זה יצר תמונה אחרת – תמונה מפחידה.
''החלקים התחברו. צעקתי 'תתרחקו – חשש ממטען''' העיד המ''מ במשפט אולם השופטים שסיפקו הסברים מאוד מפורטים על מפקדי הזירה והגרסאות שמסרו במצ''ח ובבית הדין בחרו להתעלם מהעדות האחת שתמכה באופן גורף בגרסתו של אזריה. יכול להיות שהשופטים לא קיבלו את עדותו של מפקד המחלקה וראו בה כעדות שהוכנה במטרה לסייע לאלאור במשפט אולם הם לא התייחסו גם לסוגיה זו. אם אכן אלאור יגיש ערעור אין ספק כי מפקד המחלקה יעמוד במרכז הערעור.
תלונות רבות נשמעו על השופטת הלר. לדוגמה, על האלוף עוזי דיין שאמר ''מחבלים דינם למות'', רוצח שנכנס לרצוח חפים מפשע צריך לדעת שלא יצא חי, היא אומרת ''התבטאויות אלה לא עומדות במבחן המשפט, הם אינם מתיישבים עם ערכי צה''ל''. על אלוף שמואל זכאי ועל אלוף דן ביטון שהעידו לטובת החייל אמרה ''ביטון לא בקי בהוראות פתיחה באש''. על זכאי שהיה מח''ט הגזרה, אמרה ''מצאנו קשיים בעדותו''.
בהכרעת הדין נכתב כי עדותו של ביטון ''עוררה קשיים מיוחדים'', וכי האלוף לשעבר, שעד לפני חמש שנים עוד לבש מדים, גילה ''חוסר בקיאות בכללי הפתיחה באש באיו''ש ובמרחב התפר''. ביטון, שפיקד על חיילים באינתיפאדות הראשונה והשנייה וצבר אלפי שעות פעילות מבצעית בשטחי יהודה ושומרון, בין היתר בחברון שבה התרחש הירי של אזריה, מגחך למשמע האמירות הללו. ''היא מעבירה ביקורת בנושא שאין לה מושג בו, זה מצחיק'', הוא אומר בשיחה עם 'מידה'. ''אם השופטת חושבת, למשל, שתום נעמן (המ''פ של אזריה) ניהל את הזירה המבצעית כמו שצריך, למרות הכשלים הברורים בהתנהלותו, ומצד שני אני זה שלא בקי בעובדות, אז כל הכבוד לה. רק כדאי להזכיר שבניגוד אליי, היא מעולם לא ניהלה פבחייה זירה מבצעית''.
קביעת השופטים בנוגע ל''חוסר הבקיאות'' של ביטון בנהלי הפתיחה באש מסתמכת על הטענה כי בעדותו של האלוף לשעבר ''נשמט מרכיב מרכזי שמתייחס ל'זיהוי האמצעי' כחלק מהתנאים המוקדמים לביצוע הירי'' (ההדגשה במקור). ביטון הודף את הביקורת הזו, וטוען כי השופטים התעלמו לחלוטין מהראיות שהציגה ההגנה בדבר החשש של אזריה וגורמים נוספים בזירת האירוע מכך שהמחבל נושא על עצמו מטען חבלה.
''לנוהלי פתיחה באש יש שתי רגליים, אחת ערכית ואחת נורמטיבית'', מסביר האלוף לשעבר, ''ברגע שאתה מזהה אצל המחבל יכולת וכוונה, אתה רשאי לפעול. במקרה של אזריה אין חולק על כוונתו העוינת של המחבל, מכיוון שהוא כבר דקר חייל. לגבי היכולת של המחבל להמשיך ולפגע – צריך לבחון אותה לא בדיעבד, על כוס קפה במשרד, אלא בשעה שהאירוע מתרחש. מה שחשוב זה מה עבר במוחו של אזריה בעת ביצוע הירי, האם הוא חשב שלמחבל יש יכולת להמשיך ולסכן את הכוח. בעניין זה העיד המ''מ של אזריה שהוא הגדיר לאחד החיילים בשטח להסתכל אם המחבל מבצע תנועה חריגה, ואם כן, יש לירות בו. זה אומר שהיה חשש בכוח שעל המחבל יש מטען. זו קביעה משמעותית, כי היא הייתה אמורה להקשות מאוד על השופטים להכריע שאזריה ביצע הרג מכוון, מעבר לכל ספק סביר. הבעיה היא שבית המשפט ביטל כל טיעון שהיה להגנה''.
הוא הסביר מדוע בית המשפט נהג כך. ''היא (אל''מ הלר) לא יכולה הייתה לנהוג אחרת. בצבא אין הפרדת רשויות, ומקור הסמכות היחיד בצה''ל הוא הרמטכ''ל. אין לובש מדים שיכול, חוקית, לערער עליו. מרגע שאייזנקוט חרץ את דינו של אזריה בהתבטאויות פומביות וקידם את כל הקצינים שנטלו חלק באירוע, לפני הכרעת הדין – לאזריה לא היה סיכוי לזכות למשפט הוגן במערכת השיפוט הצבאית. כל ההליך המשפטי הפך למיותר, וכל מה שנותר זה לקבוע את העונש. לכן ידעתי מראש שאזריה יואשם, וזו גם הסיבה שבית המשפט פסל בצורה מגמתית את טענות ההגנה, ומנגד חיבק בשתי ידיים את עדי התביעה. ההבדל ביני לבין השופטת זה שאני לא לובש מדים, ולכן לי אין אינטרסים ואני לא צריך קידום''.
''היא (אל''מ הלר) יכולה להגיד מה שהיא רוצה. אני רוצה להזכיר לאב בית הדין וליתר השופטים שגם המג''ד והמח''ט לא היו בזירת האירוע בעת שהתרחש הירי, וגם כבוד השופטת לא הייתה שם, לא בזמן שהתבצע הירי ולא לאחריו. ההבדל הוא שבניגוד אליה אני מכיר קצת יותר טוב את חברון ואת האזור הספציפי שבו התרחש הירי. כפי שמותר לשופטת לא רק לדון באירוע אלא גם להכריע בו, גם מבלי שהיא נמצאת בזירת האירוע, אז גם לנו, כמומחים בעלי ניסיון מבצעי עשיר, שרואים את הסרטים וקוראים את העדויות, מותר להביע דעתנו. אם הדעה שלנו שווה משהו, זה כבר השופטת צריכה להכריע''.