אין אני חושד חלילה במאן-דהו, שמביט מהצד על החילול ה' הנוראי המתרחש בחוצות הערים החרדים ע''י קומץ שולי ומכוער התר ומחפש אחר כל בדל של אקשן כאילו ואין לו בעולמו כלום, ומצפה ומייחל אימתי יכלא איזה ''עריקון'' תימהוני שעיקר עניינו בעולם מסתכם בגרירת צפרדעיי ומיכלי האשפה העירוניים אל מרכז הכביש ב'כיכר השבת'.
אני סמוך ובטוח, שהציבור ברובו המכריע מוקיע ואף מתעב את הפולחן הנוראי הזה ''קדושת ההפגנות והאקשן''. מעולם לא העלינו אף לא בדמיון פרוע כי חלק בלתי נפרד ואולי העיקר שבהם, יגיע כביכול מתוך המחנה הנקרא עולם התורה הליטאי. בטוחני שיש כאלו מתוכנו, המשפשפים את עיניהם כלא מאמינים עד היכן הדברים מגיעים. שואלים את עצמם מה בעצם מתרחש כאן. איך הגיעו אנשים שאך תמול שלשום, לפני שנים ספורות, עוד היו חלק מהכלל ועתה בעטו בצורה כה קיצונית נטולת הגיון וסבר.
בכל דבר ועניין המתרחש עלינו אנו צריכים להביט במבט של אמונה. ללמוד להודות לבורא יתברך על ההנהגה המופלאה בה הוא מנהיג אותנו. כמה צריכים אנו לומר תודה על כך שהתפיסות הרחוביות הללו רחוקות מעולם התורה. הרי אילו היו הם בתוכנו, מי יודע כמה חללים היו הם מפילים מתוך ספסלי עולם התורה.
ההפגנות האלימות בהן הם מופיעים צורחים ומצעקים, מתפרעים ומזיקים לכלל הציבור אינן רק החטא. הן גם העונש שהם מקבלים ישירות מהקב''ה על כך שמרדו בגדולי ישראל. אני יודע ומכיר מקרוב את אותם הורים שבוכים מרה על זהות בניהם, שהיו בחורי חמד עדינים ונהפכו באבחת רגע לחיות פרא שניזונים מהפגנה להפגנה.
במקרה זה, קשה וכואב לומר 'לשמחתנו', אך בהחלט שיש סוג של שמחה כאשר רואים באופן מוחשי איך הם יותר ויותר מורחקים ומובדלים מציבור יראי ה'.
לא רבים הם המקרים שבני אדם זוכים לראות איך מעגלים נסגרים משמים. פה זכינו שהקב''ה מראה לנו בחוש - ב''מראה ולא בחידות'', בכדי שנבין ונשכיל שלא ינקו חינם אלו המורדים בגדולי ומנהיגי הדור.
פעם עוד ניסינו לרחם, לחוס ולחמול, לנסות לדבר על לב החוטאים ולהפציר בהם: 'אנא, פיקחו עיניכם ושובו לבתי המדרשות ולדרך הישרה'.
אך לא עוד. לא עוד.
אדרבה, נקרא להם בקול גדול: המשיכו ביתר שאת להצית את הנקרה בדרכיכם, השחיתו כל אשר לאל ידכם. רק אל תכנסו לתוככי עולם התורה.
המשיכו להפגין, לשבור ולהרוס, אבל השאירו את בני התורה בשלווה. התעסקו בשלכם בהרס ובחורבן, העיקר שלא תנסו לחבל בתוך כרם ה'.