''רבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני! אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו. שנית? אמר לו: לאו. אם כן, במה אפרנסך? אמר לו: פרנסני ככלב וכעורב, פרנסיה. בתר דנפק, יתיב רבי וקא מצטער ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ! אמר לפניו רבי שמעון בר רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו? בדקו ואשכח, אמר רבי: יכנסו הכל. רבי לטעמיה, דאמר רבי: אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ''.

בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, ובעלי הגדה – סידרם רבי באופן של ''זו ואין צריך לומר זו''. שכך אמרו בויקרא רבה פרשה ב, א: ''בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא, יוצאין מהן מאה. מאה למשנה, יוצאין מהן עשרה. עשרה לתלמוד יוצא מהן אחד. הדא הוא דכתיב: (קהלת ז, כח) אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי''. מעשר מהנכנסין למקרא – אלו בעלי מקרא. המעשר מן המעשר – אלו בעלי משנה. המאיון – אלו בעלי גמרא. והאלפיון – אלו בעלי הלכה, שכך לשון הסיום בקהלת רבה: (פרשה ז, א, כח) ''יוצא מהם אחד להוראה''. ובעלי הגדה למעלה מהם, שאפילו לרבי עקיבא אמרו: ''מה לך אצל הגדה – כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות'' (חגיגה דף יד ע''א; סנהדרין דף לח ע''ב; דף סז ע''ב).
וכסדר הזה אמרו גם במסכת חגיגה דף יד ע''א: (ישעיהו ג, א) ''כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם... מַשְׁעֵן - אלו בעלי מקרא, מַשְׁעֵנָה - אלו בעלי משנה... כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם - אלו בעלי תלמוד, שנאמר: (משלי ט, ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם - אלו בעלי אגדה, שמושכין לבו של אדם כמים באגדה.

מדוע נצרך רבי יונתן בן עמרם לדחוק כדי ליכנס?
משום שהוכנסו רק אלו שנבדקו שתלמידי חכמים הם.

במה תשובת רבי יונתן בן עמרם: ''פרנסני ככלב וכעורב'' ענתה לשאלה: ''במה אפרנסך''? ומדוע דוקא כלב ועורב?
(תהלים קמז, ט) נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ – ניזונים הם היות והם קוראים וזועקים בצערם למזונם. וגם הכלבים מייבבים בצר להם, וזכו למזונם מאת ה'. כך אמרו במכילתא משפטים פרשה כ: ''(שמות כב, ל) לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ... ללמדך שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, שנאמר (שמות יא, ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, אמר הקדוש ברוך הוא תן לו שכרו''. ופשט הפסוק: וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, שאפילו הכלבים של בני ישראל לא ייבבו מצער מכת בכורות. כך עולה מהאמור בספר יהושע י, כא: וַיָּשֻׁבוּ כָל הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה אֶל יְהוֹשֻׁעַ מַקֵּדָה בְּשָׁלוֹם, לֹא חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאִישׁ אֶת לְשֹׁנוֹ. ותרגם יונתן: ''ותבו כל עמא למשריתא לות יהושע למקדה בשלם, לא הוה נזקא לבני ישראל למדחק גבר ית נפשיה'', כלומר שלא נפצע וצעק שום איש מישראל.
ותשובת רבי יונתן בן עמרם היתה: פרנסני היות וזעקתי אליך לפרנסני, כשם שהכלב והעורב מתפרנסים אחר שזועקים ברעבונם.

הכיצד לא הבחין רבי שדברי רבי יונתן בן עמרם דברי חכמה הם?
שכן אמר רבי יוחנן במסכת עירובין דף ק ע''ב: ''אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה''. לימוד הדרך הנאותה מבעלי חיים אפשרי גם בלא ידע בתורה.

למה נענה לו רבי? וכיון שנענה, למה הצטער על כך?
רבי נענה לו כי אמת דרש שזו מידתו של הקב''ה וראוי לידבק במדותיו. אך גם הצטער כי סוף כל סוף עלול הדבר להביא פורענות לעולם.