1. מחבל, קודם כל, הוא טרוריסט. כפועל יוצא מכך, לעולם הוא לא יהיה מוכן לוותר על האפשרות לעסוק בטרור. כל ניסיון להגיע עימו להסכם על זכויותיו, שיכבול את ידיו מהעיסוק בטרור, הוא חסר אחיזה במציאות.

2. אפרופו חוסר אחיזה במציאות, נראה שסט הכישורים של המחבלים כולל בתוכו תפיסה לקוייה של המציאות, כמרכיב חשוב במבנה אישיותם הרופסת. לא באמת משנה מהי המציאות בשטח ואיך מתנהלים העניינים באמת; מבחינת המחבלים, המציאות האמיתית היא – איך שהמחבלים רוצים שהיא תיראה. גם אם המצב לא משהו, זה לא באמת אומר שהמצב לא משהו. זה תלוי מאוד מאיזה צד מסתכלים על זה: מהצד המציאותי – המצב בקנטים. אבל מהצד של המחבלים – המצב דבש. חוסר היכולת להכיל את המציאות, הוא מרכיב חשוב בהוויתו של כל מחבל. אלמלא זאת, המציאות הייתה טופחת על מנת להטפיח על פניו.

3. מהצד, נראה שהדביקות הפונדמליסטית באידיאל הקנאי – הוא העומד במרכז עולמם של המחבלים. פלוגות פלוגות של מתאבדים, הם עומדים הכן למסור את נפשם למען האידיאל. עם זאת, במבט בוחן אפשר לראות כי האידיאולוגיה משמשת כמעטפת גרידא, לצורך האחד והיחיד – העיסוק בטרור. פעמים שהאידיאולוגיה המוצהרת מתנגשת בצרכים וברצונות של המחבלים, אז ימצאו המחבלים את הדרך למנוע מן הפן האידיאולוגי מלהוות חסם עבורם.

4. דוקא בקרב ההנהגה שיוזמת וקוראת לפקודיה לקנאות פנאטית, אפשר למצוא מקרים רבים של הנחות לבני משפחה ומקורבים, כמו הענקת פטור או דיחוי לעיסוק בפעולות הטרור, זאת במקביל להמשך ההתססה המתמדת של פעילי הטרור ה'פשוטים'. מעניין לציין, כי גם כאשר מגלים השאהידים כי מעשי הבכירים אינם עולים בקנה אחד עם האידיאולגיה המוצהרת, הם לא ישברו את הכלים, וימשיכו בפעילות הטרור הרגילה. ככלל, שיטת השימוש בטרור ככלי ביטוי לקנאות, גורמת לכך שגם במקרים אלו, או אפילו כאשר הנושא עליו נלחמים יורד מעל הפרק, המחבלים עצמם כבר לא מסוגלים לחזור לפעילות תיקנית שאינה כוללת עיסוק בטרור.

5. המחבלים לא מעוניינים בנורמליזציה. הם לא רוצים זכויות. הם לא רוצים תשתיות. הם לא רוצים שלום. יש להם אינטרס אחד ויחיד: בלגן. טרור. שיבוש סדר החיים הנורמלי. לפעמים הדרך לעיסוק בטרור ובהפחדה, עוברת דרך הדרישה לשלום. אמור מעתה, הטרור הוא לא הדרך להגיע לשלום, אלא הדרישה לשלום הוא הדרך להגיע לטרור. המחבל המצוי, גם לא יהסס לדרוש את המשך העסקתו וזכויותיו דוקא בצד הכובש, בד בבד עם המשך פעולות הטרור כנגדו. הדבר נובע מסיבה פשוטה: אם יקבל המחבל את זכויותיו ויצטרך להעסיק עצמו בבניית עתידו, הרי שיצטרך לזנוח את פעילות הטרור. וזה, כבר אמרנו, לא יקרה.

6. אבל אם יש משהו שמגדיר היטב את תופעת המחבלים, זוהי תחושת הנרדפות. המחבלים יעשו טרור תמידי, יהרסו כל דבר טוב שזז ויפריעו למהלך התקין של החיים. אבל כל תגובה שתבוא מן הצד שכנגד, תתורגם אוטומטית לתחושת נרדפות עזה. טעות נפוצה היא לחשוב כי הכל נעשה מן השפה ולחוץ למען תעמולת המהפכה. לא ולא. המחבלים באמת מרגישים נרדפים. יותר נכון, המחבלים אוהבים להרגיש נרדפים. זהו חלק מתסביך המחבל/רודף-השלום/הטרוריסט/הנרדף.

7. עוד לא נגענו בכמה היבטים חשובים ברמה הפרטנית, כמו: הדרך לגיוס פעילים; הכסף כגורם ממתן והשפעתו על האידיאליזם הקנאי; תסביך הפיכת כל גורם עויין למשת''פ; דרכי התעמולה ליצירת אהדה מקומית ועולמית לפעילות הטרור; ועוד. בינתיים יש אזעקת כותרת בצבע אדום. רוצו למקלטים.

אף רב לא התיר לכם והרב שטיינמן עוד יצא במכתב לאסור את זה.